לאחר שהשכינה ירדה והתלבשה בספירת המלכות שבעולם הבריאה, היא ירדה והתלבשה בחכמה, בינה ודעת של עולם היצירה ולאחר מכן בספירת המלכות של עולם היצירה, ומשם נוצרו בחינות ה״רוח״ שבנשמות, המלאכים של עולם היצירה והמשנה.
ישנם שני קווים במידות שלמעלה:
קו ימין, חסד - פסק הלכה להקל.
קו שמאל, גבורה - פסק הלכה להחמיר.
בדרך זו ירדה והתלבשה השכינה בעולם העשיה - העולם שלנו, בקודש הקודשים (בזמן שבית המקדש קיים), שממנו נמשכת חיות לכל העולם.

בירידת החכמה העליונה מעולם לעולם, גם אור השכינה המלובש בה ירד מעולם לעולם, ומקום קודש הקודשים שבכל עולם הוא מקום השראת וגילוי השכינה.
מקור השכינה (גילוי מאור אין סוף) הוא בספירת המלכות שבעולם האצילות, והיא נקראת 'דבר ה׳' בדרך משל, שכמו שהדיבור נועד לגלות את מה שנעלם במחשבה, כך ספירת המלכות של עולם האצילות היא כביכול הדיבור שלמעלה המגלה אלוקות בעולם.
מספירת המלכות של עולם האצילות השכינה יורדת ומתלבשת, בתחילה בחכמה, בינה ודעת של עולם הבריאה ולאחר מכן בספירת המלכות שבעולם הבריאה ומשם מתהווים הנשמות והמלאכים של עולם הבריאה ומשם נמשך (באופן של צמצום גדול) גם התלמוד (גמרא), שהוא ענין של טעם ושכל.

 
העולמות לא יכולים לקבל את אור השכינה עצמה, שהיא מקור כל החיות של העולמות, אלא רק ע״י לבוש המעלים ומסתיר את האור. זאת כדי שהעולמות והנבראים לא יתבטלו במציאות, כשם שאור השמש בטל במציאות בהיותו במקור שלו (בשמש עצמה).

הלבוש המעלים ומסתיר על אור השכינה, הוא רצונו וחכמתו של הקב״ה בתורה ובמצוות, והוא מדריגה עליונה יותר מאשר השכינה (מקור חיות העולמות), לכן אין לבוש זה מתבטל בפני אור השכינה, בהיותו מדריגה שלמעלה מהאור.
נשאלת השאלה, כיצד יכולים הנבראים לקבל לבוש זה, בשעה שהוא למעלה מאור השכינה?
מפני שהתורה ירדה והתלבשה במצוות שהם דברים גשמיים.

 
כמו שעיקר גילוי הנשמה (החיות הכללית), הוא במוחין שבראש ומשם נמשכת הארה אל כל שאר אברי הגוף. כך בדרך משל, עיקר גילוי החיות האלוקית הוא בספירות (ה״מוחין״), כתר, חכמה, בינה ודעת, שהן רצונו, חכמתו, בינתו ודעתו של הקב״ה, המלובשים בתורה ובמצוות. ומהתגלות זו מקבלים כל העולמות והנבראים, כל אחד, את ההארה הפרטית השייכת אליו.

התגלות זו מההמשכה הכללית שבמוחין נקראת בקבלה, עלמא דאתגליא, כי כאן מתחילה ההתגלות של אלוקות בעולמות. ונקראת גם ״שכינה״, האור ששוכן בעולמות.

 
כמו שנאמר על מציאות הנשמה, שהיא נמצאת בגוף בשווה בכל האברים, כך בדרך משל, מהות ועצמות אין סוף נמצאת בשווה בכל העולמות, להחיות נבראים בלי גבול ועולמות בלי מספר.

ההבדל בין העולמות העליונים והתחתונים, הוא בגילוי האור. בעולמות העליונים הוא גלוי יותר מאשר בעולמות התחתונים וכל נברא מקבל את חיותו לפי תכונתו. העולמות התחתונים מקבלים את החיות האלוקית דרך צמצומים רבים, עד בריאת עולם חומרי וגשמי בו הקב״ה אינו נראה כלל. זאת למרות שהוא מהווה את העולם יש מאין תמיד ולולא זאת העולם היה חוזר להיות אין ואפס כפי שהיה לפני הבריאה.

למרות שהנשמה נמצאת בכל הגוף, עיקר משכנה והשראתה הוא במוח - ומהמוח נמשכים לגוף,  הן החיות הכללית של הגוף, והן החיות והכחות הפרטיים הנמשכים לכל אבר לפי מזגו ותכונתו (כח הראיה לעין, ההליכה לרגל וכדומה).
"ולכן" - לאור עובדה זו, שעיקר משכנה של הנשמה היא במוח:
א. המוחין הם המקבלים תחילה את הכחות הנפשיים הראויים להם, לפי מזגם ותכונתם (שהם הכחות השכליים).
ב. גם החיות לשאר האברים, כלולה תחילה באופן כללי (ובהעלם) במוחין שבראש.
ג. "ושם הוא עיקרה ושרשה.." - ההימצאות של "המשכה זו וגילוי זה במוחין, היא המאפשרת, הן את גילוי האור והחיות של כל הנשמה כולה, והן את התפשטותם של הכחות הפרטיים לאברים המתאימים.
...

לאחר שסיים לפרט ולהדריך כיצד להגיע לדרגות שונות ביראת ואהבת ה׳, מסיים האדמו״ר הזקן את הספר בתוספת ביאור למאמר ה׳ינוקא׳ בזוהר, האומר שאור השכינה זקוק לשמן והשמן, אלו המעשים הטובים.
כדי להסביר זאת, יפרש רבנו הזקן את ענין השראת השכינה.
מדוע נאמר שהשכינה שורה במקדש בקודש הקודשים דווקא והלא הקב״ה נמצא בכל מקום?!
כדי לענות על כך, מביא משל מאופן התלבשות הנשמה בגוף: הנשמה קיימת בכל איבר בגוף, ואף על פי כן נאמר שהיא שוכנת בעיקר במוח.
זאת משום שראשית התגלות הנשמה היא במוח, שם הנשמה כבר לא מופשטת לגמרי, אך מאידך, הכוחות שלה אינם בהתגלות עדיין, כמו לאחר שהכוחות מתפשטים לאיברים השונים, וכל איבר מקבל את הכוחות הגלויים, לפי מזגו ותכונתו (העין לראות והאוזן לשמוע..).

הרצוא והשוב, מבטאים באופן כללי, שתי בחינות שונות בעבודת ה':
עבודה שבבחינת רצוא - היא אהבה ברשפי אש בתגבורת גדולה, לצאת מן הגוף  וליפרד מן הפתילה. שיש לראותה כאהבה רבה, שאין כלי הלב וחומר גופו יכולים להכילה.
ועבודה שבבחינת שוב - המביעה התפעלות המתישבת בכלי הלב. כשעיקר ענינה של עבודה זו, הוא המשכת אלוקות מלמעלה למטה בכלים מכלים שונים, בתורה ובמצוותיה. כשהשאיפה הכללית היא, לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים".
בשעה שהאדם עומד בתנועה של ׳רצוא׳, תשוקה גדולה להתאחד עם ה׳ עד שרצונו לצאת מהגבלות הגוף, עליו לעורר בתוכו, כנגד רצונו, שעליו להיות בגוף (תנועה של ״שוב״). זאת כדי לבצע את הכוונה העליונה, שע״י לימוד וקיום התורה נשמה בגוף, ממשיכים את החיים העליונים למטה ועושים את העולם דירה לקב״ה.

כל דרגות האהבה שלמדנו עד כה שייכות לבחינת ׳חסד׳, בפרק שלפנינו נלמד אודות אהבה העולה על כל האהבות שהזכרנו עד כה (כמו המעלה של זהב על כסף), אהבה זו נקראת אהבה ׳כרשפי אש׳, ששורשה הוא בבחינת גבורה.
אהבה זו נוצרת ע״י התבוננות בגדולת הקב״ה איך שהכל לגביו נחשב ככלום.

התבוננות זו מביאה לתנועה של ׳רצוא׳, צמאון ותשוקה לאלוקות עד כלות הנפש (רצון של הנפש להתנתק מהגוף ולהידבק באלוקות).

בשעה שהאדם יתעמק בהתבוננות שהוסברה, (איך הקב״ה מראה אהבה גדולה לאדם), תתעורר בו אהבה גדולה לקב״ה ותביא אותו לרצות להדבק רק בקב״ה, זאת ע״י התעמקותו ודיבורו בתורה.

לגבי הנפש האלוקית עיקר הדבקות בקב״ה בא ע״י ההבנה בתורה, אך הכוונה העליונה היא שאור אין סוף ימשך גם בנפש הבהמית ובעולם וזה נעשה ע״י שהאדם מדבר דברי תורה, שהדיבור הוא ענין גשמי והכח לדבר בא ממה שהאדם אכל ושתה דברים גשמיים.
לכן נדרש מהאדם לבטא דברי תורה בדיבור וכשהוא לומד תורה במחשבה בלבד, אין הוא יוצא ידי חובתו.
בכך סיים האדמור הזקן להסביר ענין ״אהבה כמים הפנים לפנים״.

לפי זה יובנו גם ברכות קריאת שמע, שמטרתן של ברכות אלו להכין את האדם לקריאת שמע, שעיקר ענינה הוא להגיע ל״ואהבת את ה׳ אלוקיך בכל לבבך״,

כלומר, בשני יצריך, שהדברים אליהם קשור לבו של האדם לא יפריעו לו לאהבת ה׳ (שהם- היצר הרע, האישה, הילדים והפרנסה). לכן מקדימים לקריאת שמע התבוננות בברכת ׳יוצר המאורות, המתארת את ביטול המלאכים לקב״ה ואת ברכת ׳אהבת עולם׳, המתארת את אהבתו הגדולה של הקב״ה לעם ישראל, הדבר המעורר בנו אהבת  ה׳.

כדי לברא עולם ונבראים בעלי גבול מאור אין סוף שהוא בלי גבול, היה צורך בצמצומים רבים. ישנם שלושה צמצומים עיקריים:
- מעולם האצילות לעולם הבריאה.
- מעולם הבריאה לעולם יצירה.
- ומעולם היצירה לעולם העשייה.
תכלית כל הצמצומים, כדי לברוא את העולם הזה שבו אדם גשמי שיש לו תאוות והוא יכול להתגבר עליהן (אתכפיא) ובכך נפשו הבהמית (ולבושיה- מחשבה, דיבור ומעשה), מתעלה ונכללת בקדושה וע״י כך נעשה ״יתרון האור הבא מן החושך״.
כאשר אדם יתבונן, כיצד מתוך אהבתו אליו הקב״ה הסיר והרחיק את כל המניעות (צמצם את האור בלי גבול) כדי שיתהווה עולם גשמי, אז, ״כמים הפנים לפנים״, הוא יתעורר באהבה לקב״ה, ויהיה מוכן להסיר ולהרחיק את כל מה שמונע ממנו לדבוק בהקב״ה.

פרטים נוספים, אודות ידיעתו יתברך המקפת את כל עובי כדור הארץ ומהוה אותו בזה מאין ליש:
א. ידיעתו זו, היא בחינת "ידיעתו המיוחדת בעצמותו", שעליה נאמר "הוא המדע והוא היודע והוא הידוע" - בחינת דעתו העליונה שבאצילות, המוגדרת כ"דעת עליון".
ב. שונה היא ידיעתו של הקב"ה, מידיעתו של האדם. שכן, האדם בידיעתו משיג דברים שהם חוץ ממנו. ואילו אצל הקב"ה, הרי כל הנבראים לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו, כך שבידיעת עצמו כביכול הוא יודע את כל הנבראים.
ג. "ודבר זה אין ביכולת האדם להשיגו על בוריו" - שכן, ענינים שיש דוגמתם באדם, יכול האדם להבין באמצעותם על הנעשה למעלה, כנאמר "מבשרי, אחזה אלוקה". אבל בנוגע ל"הוא המדע הוא היודע והוא הידוע" שאין כדוגמתו באדם, הרי שאת הענין הזה מתקשה האדם להבינו על בוריו.

כדי להבין את אופן ההשפעה של אור סובב כל העולמות, (שאור אין סוף נמצא בכל מקום בעולם ובכל זאת אור זה ׳סובב׳ ו׳מקיף׳), מביא משל - שלמרות שהארץ (המורכבת מדומם וצומח), מלאה באור אין סוף, זהו רק באופן של ׳סובב׳ ו׳מקיף׳ (בבחינת העלם והסתר), שהרי החיות האלוקית בארץ מתגלה רק באותה מדה שהיא באה לידי ביטוי ב׳דומם׳ וב׳צומח׳.

משל נוסף שיכול לקרב את העניין, אל השכל, הוא מאדם שמצייר בדמיונו דבר שראה. שבדמיונו הוא כביכול ׳מקיף׳ את הדבר בשכלו. בשונה מהאדם שההקפה היא רק בדמיון, מחשבותיו של הקב״ה כביכול הן בפועל ממש.

הצמצום, הוא הסתר והעלם על האור האלוקי ורק מעט מאוד ממנו מאיר לאחר הצמצום ואין ערך בין מדרגת האור קודם הצמצום לבין ההארה המועטת שלאחר הצמצום.
באורו יתברך הנמשך לעולמות שתי בחינות: האחת מוגדרת כאור ה"ממלא כל עלמין", והשניה כאור ה"סובב כל עלמין.
האור קודם הצמצום נקרא ׳אור סובב כל עלמין׳, אך אין הכוונה שהוא מחוץ לעולמות חס ושלום, אלא כיוון שעוצמתו גדולה כל כך, הוא לא נרגש בעולמות כלל, והשפעתו על העולם היא בהסתר.
האור ה'ממלא כל עלמין': הוא אור מוגבל הנמשך להחיות את העולמות והנבראים, באופן שבו ההשפעה מלמעלה "מתלבשת" בעולמות.
"התלבשות" זו היא מושג בקבלה. המתיחס למצב, שבו, העולמות  מקבלי האור "מלבישים ומשיגים את ההשפעה שמקבלים".

נקדים, שעל פי המבואר בחסידות, העולם התהווה בהמשכת חיות אלוקית לכל נברא בהתאם למהותו. כשחיות זו הנמשכת לנבראים להוותם מאין ליש, אינה המשכה מעצמותו יתברך. אלא המשכה מבחינת אורו יתברך, "אור אין סוף", אור המתפשט ממנו יתברך (שהוא כאור הכלול בשמש המתפשט ממנה ומאיר לארץ ולדרים עליה).

​​​​​​​אור אין סוף, כשמו כן הוא, הוא בלי גבולות, לכן כדי שיתהוו מאור אין סוף נבראים בעלי גבולות מוגדרים, היה צריך אור אין סוף, לצמצם את עצמו. ולא בדרך של השתלשלות, שהמדרגה העליונה היא הסיבה למדרגה התחתונה, שאז יש שייכות ויחס בין הסיבה לתוצאה, למשל, כמו שיש שייכות ויחס בין מחשבה המהווה סיבה לדיבור.

לא זו בלבד שיהודי צריך לעורר אהבה של ״מים הפנים לפנים״ לקב״ה, בכך שיזכר ביציאת מצרים (איך הקב״ה ירד בכבודו ובעצמו לגאול את עם ישראל..).

אלא גם מצד ההוה, ישנה ׳יציאת מצרים רוחנית׳ בכל יום, כאשר יהודי לומד תורה, מקיים מצוות ומקבל על עצמו עול מלכות שמים בקריאת שמע, יוצאת נפשו האלוקית מגלות הגוף ומתאחדת עם הקב״ה.

המניעה היחידה שיכולה לעכב היא אם האדם אינו רוצה בזה ח״ו.
לכן מזכירים את יציאת מצרים בקריאת שמע, שע״י קריאת שמע יוצאים ממצרים.

לכל יהודי המקיים מצווה, נמשכת בנשמתו, קדושה מ״קודש העליון״, והוא מתאחד עם הקב״ה, וזאת גם אם הוא אדם פשוט שלא מרגיש את הקדושה ואת ה״יחוד״ בנפשו, כפי שהדבר אצל צדיק.

לכן איסור מלאכה בשבת או חמץ בפסח, אסור וחמור בנוגע לאיש פשוט, [מרגיש] בדיוק באותה מידה שאסור לתלמיד חכם, היות ועל שניהם שורה קדושה מיוחדת בשבת ויום טוב.

שלמה המלך המשיל את יחוד ישראל עם ה׳ ע״י קיום תורה ומצוות ליחוד חתן וכלה. המילה 'קדושה' -  משמעה הבדלה, כמו שיהודי מקדש אישה המיוחדת רק לו.
כאשר מברכים על מצווה 'אשר קדשנו במצותיו', משמעות המילה 'קדשנו' היא שבשעה שיהודי מקיים תורה ומצוות הוא מתקדש ומתעלה למדרגת 'קודש-העליון' שהיא למעלה מהעולמות ומובדלת מעולמות, מאחר שנפשו של היהודי מתייחדת עם אור אין סוף בשעה שעוסק בתורה ומצוות (בשונה מהאבות שהיו בדרגה זו תמיד).
זו הסיבה שיש לעמוד בפני אדם בשעה שמקיים מצוה, מפני הקדושה ששורה בו.
האדם אינו מרגיש בקדושה זו מפני הגוף החומרי שעדיין אינו מזוכך, בשונה מהאבות שגופם היה מזוכך ולא הסתיר על אלוקות.

כל הפרטים האמורים במשל, של מלך בשר ודם, ישנם, ובמדה נעלה יותר - בנמשל. המלך זה הקב״ה והאיש הפשוט מרמז לעם ישראל.

הקב״ה, המלך הגדול של כל העולם, ירד ממקום כבודו, כדי להוציא אותנו מהמצב הנחות ביותר, ממצרים ולתת לנו את התורה, שע״י תורה ומצוות מתאחדים בני ישראל עם הקב״ה במדה הנעלה ביותר של התאחדות.

​​​​​​​התבוננות בכל האמור מעוררת ביהודי אהבה גדולה ביותר לקב״ה.

קיימת דרך נוספת הקרובה מאוד מאוד לכל יהודי לעורר ולגלות את אהבתו המסותרת לקב״ה ושאהבה זו תביא אותו לקיום תורה ומצוות ולנצח את כל הגורמים המפריעים לענייני עבודת ה׳.  

וזאת, ע״י התבוננות, שכשם שבטבע האדם, כשמישהו מגלה לזולת אהבה חזקה, ממילא, הזולת מגלה אליו אהבה בחזרה, ובמיוחד אם זה שמגלה את האהבה כלפיו הוא אדם גדול. למשל, מלך גדול שמראה אהבה לאיש פשוט, יורד אליו למקום מגוריו העלוב ולוקחו לארמונו ומכניסו אל תוך חדרו הפרטי, מחבק ומנשק אותו, בוודאי שבלב אותו איש פשוט, תתעורר אהבה גדולה למלך. אפילו אם ליבו קשה כ׳אבן׳, הוא ימס מ׳מחווה׳ שכזו.

כעת ניתן להבין את הפסוק "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך". 
יעקב אבינו שהוא מידת הרחמים של עולם האצילות, מעורר רחמים מהרחמים העליונים הבלתי מוגבלים (י״ג מידות הרחמים) על מקור נשמות עם ישראל.
שנשמות ישראל יתאחדו עם הקב״ה ע״י תורה ומצוות, בדיבור של ההלכה, ההרהור בתורה ומעשה המצוות, שזה יחוד בבחינת ״נשיקין״.  
וע״י נתינת הצדקה ועשיית חסד שבכך כביכול מחבק החסד שלמעלה את היהודי.
 וכאשר יהודי יעורר רחמים על נשמתו והתעוררות זו תביאו לקיום תורה ומצוות יכול להגיע ל״אהבה רבה״ באופן כזה שירגיש בלבו את האהבה הגדולה לקב״ה.

ישנו אופן נוסף שבאפשרותו של יהודי לקיים תורה ומצוות לשמן - ע״י התעוררות מידת הרחמים.

בכך שיעורר רחמנות על הניצוץ האלוקי שבנשמתו, שירד ממקורו במדרגה הגבוהה ביותר לדרגה התחתונה ביותר, להתלבש בגוף המקבל חיותו מקליפה ורחוק מהקב״ה.

בפרט כשיזכור את דיבוריו ומעשיו הלא טובים שאז הרחמנות על נשמתו, גדולה יותר ועוד שיש לכך השפעה גם על מקור הנשמה הקשורה למעלה.

גם כשהאדם מצליח לגלות את האהבה לה' הקיימת בטבע נפשו, אל לו להסתפק בכך אלא עליו להשתדל לעורר אהבת ה' הבאה על ידי התבוננות מעמיקה בגדולת ה'. יש  לכך שתי סיבות:

1. מפני שבאהבת ה׳ הנוצרת מהתבוננות נוצרות תשוקה ושלהבת גדולות יותר לאלוקות.
2. מפני שכדי להגיע לאהבה זו נדרשת התבוננות גדולה ועמוקה ובכך האדם מקיים את הנאמר בספר הזוהר שכוונת הקב״ה בבריאת העולם היא בכדי שהנבראים יגיעו לידיעה בה'.

שני סוגי האהבות שנתבארו (שהקב״ה הוא חייו האמיתיים ושהקב״ה הוא אביו האמיתי), כאשר הן לא בהתגלות הן מעלות את התורה והמצוות לעולם היצירה.
כאשר היהודי מגלה אותם ע״י התבוננות מעומק הלב, כיצד הקב״ה הוא חיינו והוא אבינו האמיתי, הם מעלים את התורה והמצוות עד לעולם הבריאה.

לשתי האהבות האמורות ישנה המעלה של ״אהבה רבה״, שהיא למעלה מאהבה שכלית ובכוחה לעלות את המצוות עד עולם האצילות.

אף על פי שלא מרגישים את האהבה שנתבארה בשיעורים הקודמים, אהבה שבה האדם מתייחס לקב״ה כאביו ומוכן לעשות הכל בשבילו - אל יחשוש מכך שהוא מדמיין זאת, מפני שמבחינת הנשמה האהבה היא באמת.

לכן גם כשהיא לא בהתגלות, היא מביאה את האדם ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך אותה כוונה, בכך שיחשוב על אהבה זו (והקב״ה מצרף מחשבה למעשה) ויחשיב לו זאת כאילו שהגיע בפועל למדרגה זו.
כאהבת הבן לאביו, שהעיקר הוא לא עצם האהבה, אלא ההשתדלות לסייע לאב ולעשות את רצונו. כן גם באהבה זו להקב"ה. עיקרה של האהבה היא, לא להיות שרוי בהרגשה זו (כפי שהוא באהבה בתענוגים למשל), אלא שאיפתה לעשות נחת רוח לבורא, בלימוד התורה ובקיום המצוות.

ישנה אהבה למעלה מהאהבה הקודמת, (אהבה לקב״ה בדוגמת האהבה לחיים), שהיא כמו אהבת בן לאביו ואימו, אהבה זו לא מוגבלת ובכוחה להביא את הבן למסור את נפשו עבור אביו ואימו. 

אהבה זו הייתה במשה רבנו והיא ישנה בכל יהודי, מכיוון שבכל דור ישנה התפשטות ממשה רבנו המאירה בכל יהודי . רק שהיא מוסתרת ועליו לגלותה ע״י שירגיל את עצמו להתבונן, איך הקב״ה הוא אבינו ומקור חיינו, עד שההרגל יעשה טבע.

יראה ואהבה ״הנסתרות לה׳ אלוקינו״ , שיש מי שידיעתו באלוקות גדולה יותר ולכן יראתו ואהבתו את ה׳ גדולות יותר ולהפך. ואילו תורה ומצוות הן גלויות ושוות לכל אחד (אותה צורה של תפילין ואותו אופן הנחה ישנה אצל כל יהודי).

קיימת אהבה לכל יהודי בנשמתו מלמעלה בתור ירושה מהאבות, כאשר האדם חש שהקב״ה הוא נפשו וחיותו האמיתית.

בישעיה (כו,ט) נאמר "נפשי איויתיך בלילה, אף רוחי בקרבי אשחרך"
מפרש התניא: כאדם המתאוה לחיי נפשו וכאדם חלש ומעונה שתאב שתשוב אליו נפשו. וכהולך לישון, החפץ שתשוב אליו נפשו כשיעור משנתו. הנה כך ("נפשי איויתיך") אני מתאוה ותאב לאור אין סוף ברוך הוא, שהוא חיי החיים האמיתיים, להמשיכו בקרבי על ידי עסק התורה בהקיצי משנתי בלילה.

ההתקשרות החזקה של ה״דעת״ בגדולת ה׳, מעוררת ומגלה באדם את שני הרגשות של יראה ואהבה. לפעמים מתגלה אהבה לפני יראה.

לכן יכול בעל עברות (שלא הייתה לו יראת ה׳) לחזור בתשובה מאהבה, מכל מקום גם בתוך אהבה זו כלולה יראה תחתונה שהיא בהעלם.  

אך הסדר הנכון הוא, שקודם נדרשת יראה המביאה לקיום מצוות והימנעות מעברות ולאחר מכן ביכולת האדם להגיע לאהבת ה׳.