גם באהבה ישנן שתי מדרגות כלליות:
״אהבה רבה״ - שאהבה עצמה היא תענוג ודבקות באלוקות, הבאה לאדם מלמעלה כמתנה למי שהיראה אצלו בשלמות.

״אהבת עולם״ - הבאה מהתבוננות בגדולת ה׳, הממלא ומחיה את כל העולמות בחיות פנימית ומצומצמת בהתאם לכל נברא ובחיות שלמעלה מהעולמות ואיך שהכל אינו נחשב לכלום לגבי הקב״ה.
כאשר האדם יתבונן בכך, כל אהבתו תהיה לקב״ה בלבד ולא יהיה לו שום רצון לתענוג גשמי או רוחני אחר, אלא ירצה רק את מקור התענוגים, שהוא אלוקות.

בפרק שלפנינו יסביר אדמור הזקן את שתי המדרגות שביראה:
- יראה תחתונה, המביאה את האדם להימנע מעבירות ולקיים מצוות, שעליה אמרו חז״ל: ״אם אין יראה אין חכמה״, שבהעדר יראה זו אי אפשר שתהיה ״חכמה״, שהן קיום תורה ומצוות.
וגם בה יש שתי בחינות:
בחינת קטנות - שמעורר את היראה הטבעית שבו.
ובחינת גדלות - יראה הבאה ע״י התבוננות בגדולת ה׳.
ישנה מדרגה עליונה יותר ביראה והיא יראה עליונה, יראה הבאה מבושה מפני גדולתו של ה׳, כאשר מתבונן איך כל הנבראים בטלים במציאות להקב״ה ועל יראה זו אמרו חז״ל: ״אם אין יראה אין חכמה״, שכן יראה עליונה היא ביטול במציאות שהוא אותו ענין של ״חכמה״ שתוכנה הוא ביטול במציאות (כח -מה). ומן ההכרח שיהיה לפניה יראה תחתונה, המביאה את האדם לקיום תורה ומצוות ולאחר מכן יוכל להגיע ליראה עליונה.

דבר נוסף המעורר יראה הוא התבוננות בעולם ובטבעו. 
כשם שעיקר היראה ממלך בשר ודם היא מפנימיותו ולא מגופו, זאת למרות שהוא רואה רק את גופו של המלך ולא את פנימיותו. 
כך כאשר יהודי רואה את העולם, את השמים והארץ וכל הברואים (שהם חיצוניות הבורא), יכול לבוא ליראה מהקב״ה (הפנימיות).

וכשם שאדם יראה ששרים רבים משתחווים למלך יבוא כתוצאה מזה ליראה מהמלך, כך יתבונן שהעולם וכל הנבראים שבו בטלים לקב״ה ויבוא ליראה מהקב״ה. והעיקר שהאדם ירגיל את עצמו לראות שהעולם הוא רק חיצוניות והקב״ה הוא הפנימיות, ואמונה היא מלשון ״אימון״, שצריך להתאמן על כך ומזה לבוא לקבלת עול מלכות שמים.

כל יהודי שיתבונן כראוי שעה ביום בכך שהקב״ה מחיה את כל העולמות, מביט בו ובוחן כליותיו, ליבו, מעשיו ודיבוריו, יוכל לגלות את היראה החבויה בליבו:
א. בראש ובראשונה, על האדם להתבונן "שעה גדולה" "איך שהקב"ה מלא בעולמות העליונים והתחתונים". וכן בעובדה שהקב"ה "צופה ומביט" ומשגיח בהשגחה פרטית  על כל מעשיו.
ב. לאחר ההתבוננות הנ"ל שהיתה שעה גדולה. הרי כשיחזור במשך היום להתבונן בזה אפילו בהתבוננות קלה. יתן לו הדבר את הכח, להיות סור מרע ועשה טוב בכל עת ובכל שעה.
את באורו לדברי משה בפסוק "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך", שלגבי בחינת הדעת הנמצאת בכל נפש אלקית מישראל (שנמשכת בו מבחינת משה), אכן השגת היראה שלפנינו היא "מילתא זוטרתי" (דבר קל), וכל אחד באמת יכול בנקל להגיע אליה.

אמנם אין לקב״ה דמות הגוף ולכן אי אפשר לומר עליו שהוא רואה או שומע, אבל דווקא משום כך לא קיימים אצלו ההגבלות והחסרונות הנובעים מגוף.

אם אצל כל הנבראים, הידיעה נעשית רק על ידי "עין רואה ואוזן שומעת" (מהנעשה אצל אחרים).  הרי שידיעת הקב"ה על מעשי הנבראים, היא גדולה ממשל זה "ביתר שאת לאין קץ" - וכפי שהדבר בא לידי ביטוי בשתי נקודות:
א. בעובדה שאצל הקב"ה הכל גלוי וידוע.
ב. בקביעה, שידיעת הקב"ה את מעשי הנבראים, היא כידיעת האדם ממה שנעשה בכל אחד מרמ"ח אבריו (ולא כידיעה המתוספת מראיה ושמיעה מהנעשה אצל אחרים).

אך אין המשל דומה לגמרי לנמשל, היות ונפש האדם מושפעת ממה שעובר על הגוף, בעוד שהקב״ה אינו מושפע כלל ממה שקורה בעולם.

בכל יהודי יש את הכח להתבונן בגדולת ה׳ ולהתקשר לאלוקות, באמצעות יניקה מהניצוץ של משה רבנו המלובש בחכמי הדור. אך מכיוון שהנפש מלובשת בגוף גשמי, הוא נזקק ליגיעה עצומה:
יגיעת בשר - המסירה את ההפרעות שמצד הגוף, ע״י הרהורי תשובה מעומק הלב המחלישים את חומריות וגסות הגוף (״ביטוש״).
יגיעת הנפש - שיתרכז במשך שעה ארוכה להתבונן באלוקות.
ישנן נפשות ׳זכות׳, שמולידות יראה בקלות, ולעומתן ישנן נפשות ׳שפלות׳ (בפרט אם חטאו, שעונות מבדילים בין היהודי לבין הקב״ה), שזקוקות ליגיעה גדולה יותר. 
מכל מקום אם הם יתייגעו יוכלו להגיע ליראה, לכל הפחות ליראה תחתונה, כיון שבלב כל יהודי חבויה יראה טבעית ויכול הוא לגלותה ע״י התבוננות שהקב״ה ״צופה ומביט ומאזין ומקשיב ומבין אל כל מעשיו״.

נאמר בגמרא שהקב״ה דורש מכל אחד מישראל להגיע ל'יראה', כאילו זה דבר קטן וקל.
הגמרא מקשה על כך ומתרצת שזה אכן קל, עבור משה רבינו. אדמו"ר הזקן מקשה על כך, שהרי הכוונה היא שזהו דבר קל כלפי כלל ישראל, ומתרץ, שלגבי בחינת משה שבכל אחד מישראל, יראה מהקב״ה היא אכן דבר קטן. 
כאשר אדם מתחבר לבחינת משה רבנו שבתוכו הוא מחזק את כוח הדעת ובכך מעורר בקרבו יראה מהקב״ה, כל אחד לפי השגתו ושורש נשמתו.

בנוסף לכך, בכל דור ודור, מתלבשים ניצוצות מנשמתו של משה רבנו, בחכמי הדור כדי ללמד דעת את העם וכאשר מתקשרים אליהם, מקבלים דעת שהיא ידיעה בגדולת ה׳ והעיקר בדעת היא, התקשרות באלוקות ע״י התעמקות הדעת בעניני גדולת ה׳.

עם הכוונה שתורתו ותפילתו תהיינה באופן של מסירת נפשו לקב״ה, כמו שיהודי נפרד מגופו, כך יתחיל להתפלל ברכות השחר (ראשית התפילה), וכך יתחיל את לימוד התורה שלו בשיעור קבוע מיד לאחר התפילה ובשאר זמני לימודו.
כמו שלפני כתיבת ספר תורה יש לומר: "הריני כותב לשם קדושת ספר תורה״, כך יכוון לפני הלימוד שיהיה לשמה. ואם לומד שעות רבות, אזי מידי שעה עליו להתבונן בכל האמור, מכיון שבכל שעה חוזרת החיות האלוקית המחיה את העולם למקורה, עם כל התורה והמצוות של הנבראים.
כוונתו במסירות נפש זו תהיה כדי לגרום נחת רוח לקב״ה, כמשל בן המלך המשתחרר מבית האסורים ושב אל אביו המלך, דבר הגורם שמחה עצומה למלך.
עד עכשיו דובר על כוונה טבעית, אך צריך לנסות להגיע לאהבה שכלית על ידי שיקבע עיתים להתבוננות זו.

"מסירות נפש" אינה מתבטאת רק בנכונות  לההרג על קידוש ה' (כפי שהעולם נוהג לפרש). אלא היא מביעה בעיקר את הנכונות למסור את (נפשו, דהיינו) רצונו לה'.
ובהתאם מובנת הבהרתו של אדמו"ר הזקן כאן. שבעצם, בכל הזדמנות שבה האדם עוסק בתורה במצוות ובתפילה, יש לראות בזה ביטוי של מסירות נפשו ורצונו לה'.
זו הסיבה שברכות השחר מתחילות בברכה: ״אלוקי נשמה שנתת בי..ואתה עתיד לטלה ממני.. ". 
אנו אומרים לבורא, שכיון שהוא נתן לנו את הנשמה והוא עתיד לקחת אותה,לכן כבר עכשיו אנו מוסרים לו אותה, ומתמסרים לקיום רצונו.

כדי לכוון שע״י התורה והמצוות שהאדם מקיים יהיה יחוד מקור כל נפשות ישראל באור אין סוף, נזקקים לאהבה גדולה ומיוחדת לקב״ה (לרצות לגרום לקב״ה נחת רוח).

אך למרות שהאדם אינו נמצא במדרגה עליונה זו של אהבת ה׳, היוצרת בנפשו שאיפה ליחוד כזה, בכל זאת, מכיוון שיש בה קצת מן האמת (שהרי כל יהודי רוצה לקיים את רצון ה׳), יש לאדם להרגיל את עצמו לכוון כוונה זו, ואין בכך הל רמייה עצמית, שהרי מצד הנשמה גם כוונה זו היא אמיתית כולה.

"לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל".
משמעות הוראה זו עבורנו: בשעה שהאדם מעורר בקרבו את השאיפה לדבקה בו יתברך, מתוך אהבתו לה'. עליו להתכוין לפעול דבקות זו, לא רק בנפשו שלו, אלא גם בכלל ישראל - והא כיצד?
כמבואר בחסידות: נכון שלאחר שהנשמות ירדו מטה, כל נפש נפרדת לעצמה, אבל במקורם הם דבר אחד. ולכן, בשעה שהאדם מתכוין לפעול את הדבקות למקור נפשו, נפעלת גם הדבקות במקור הנפשות של כלל  ישראל (שהרי כאמור, במקורם, מקור נפשו ומקור נפשות כלל ישראל אחד הם).
ענין זה, מהוה את הבסיס לעבודה נעלית יותר, שבה האדם פועל בעבודת ה' שלו את הענין הנעלה של יחוד הקב"ה עם שכינתו (היא כנסת ישראל, מקור נשמות ישראל שלמטה), וכנאמר "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" - וכמבוארת מעלה זו בהמשך הפרק וכן לקמן בפרק מ"ו.

מי שמקור נפשו הוא מעולם העשיה (מהמדרגות התחתונות ביותר), אין ביכולתו לגלות רגש של יראת ה׳, אף לא במוחו.

אך אם הוא מקיים מצוות או לומד תורה כדי לשרת את הקב״ה, זה נחשב לו מצוות ״עבודה״, ומכיוון שהוא מתעמק בענינים המעוררים יראה, הוא מקיים בכך גם מצוות יראה.
ישנן שתי מדרגות ביראה המביאה לקיום תורה ומצוות:
״יראה תחתונה״ - המשמשת כהקדמה לקיום תורה ומצוות. 
״יראה עליונה״ - הבאה לאחר קיום תורה ומצוות, ומבוססת על הבושה מפני גדולת ה׳.
אם העבודה היא רק מאהבה או רק מיראה, אין עבודתו עולה למעלה, כמו שהעוף אינו יכול לעוף עם כנף אחד.

ענין נוסף של התבוננות הוא התבוננות במשמעות המצווה, איך שאור אין סוף הנמצא בכל מקום, מלובש בתורה ובמצוות וכאשר הוא לומד תורה או מקיים מצוות הוא ממשיך את אורו יתברך עליו ונכלל בתוכו.
בפרטיות, יש לכל מצווה את המשמעות שלה. למשל, בתפילין ישנן ארבעה פרשיות כנגד חכמה, בינה ודעת, כשהדעת כוללת חסד וגבורה, וע״י הנחת התפילין נכללים המוחין של היהודי באור אין סוף.
גם אם התבוננות הזו לא מפילה עליו אימה ופחד בגלוי - בכל זאת, עצם העובדה שהוא חושב על כך ומקבל על עצמו עול מלכות שמיים, הרי זה נחשב לו כיראה, כיוון שבפנימיות, קיים בטבעו של כל יהודי הרגש הזה.
אך אם יהודי לומד ומקיים מצוות רק מתוך אהבת ה׳ בלי יראה כלל, חסר בו עניין ה׳עבודה׳. לכן כל יהודי צריך לוודא שיהיו בו שתי מדרגות:
דרגת הבן- שהיא אהבת ה׳.
ודרגת עבד- שהיא יראת ה׳

למרות שיראה מונעת מהאדם לעבור עבירות והאהבה היא המניעה את האדם לעשות טוב, עדיין אי אפשר להסתפק רק באהבה כדי שהאדם יעשה מעשים טובים.

לכך צריך לעורר תחילה את היראה הטבעית, ע"י התבוננות בגדולת ה', בכך שהקב"ה אין סוף, נמצא בכל מקום ועם כל זה הוא חושב על כל ישראל ועל כל יהודי בפרט ובוחן כליות ולב.
 
הנה, אם הוא "מקבל עליו מלכות שמים" "וממשיך עליו יראתו יתברך בהתגלות מחשבתו ורצונו שבמוחו", וקבלה זו היא אמיתית אצלו בלי שום ספק. הרי שגם במצב זה, יוגדרו התורה והמצוות שהוא יקיים מחמתם כ"עבודה שלמה" וככל עבודת עבד לאדונו ומלכו.

אהבת ה' ויראת ה' הן אמנם חלק מתרי״ג המצוות ואם כן גם הן לכאורה חלק מהגוף, אך בכל זאת הן נקראות ״כנפיים״ לגוף.
מפני שהתכלית באהבת ה׳ היא לא האהבה עצמה, אלא שהאהבה תביא לעבודת ה׳ מאהבה.

הדרגה של אהבה לשם אהבה היא ׳אהבה בתענוגים׳ ועיקרה בעולם הבא.
אך כל מי שלא בדרגה זו ויש בו אהבה וצימאון לה׳, צריך להרוות את צמאונו בלימוד התורה ובכך יגיע ל״תכלית״ האהבה. ואם הוא טוען שהוא צמא לאלוקות אך אינו לומד תורה, הוא בדוגמת מי שעומד על שפת נהר ומבקש מים, אך לא ניגש לשתות.

לעיל למדנו בהרחבה, אודות ההבדל בין עצם לימוד התורה וקיום המצוות, שעיקר ענינם הוא ביצוע ב"פועל". ובין האהבה והיראה, שאת מעלתם יש לראות בזה, שהם מעלים את התורה והמצוות למקום שבו הם יוכלו להאיר.
"ובזה" (מוסיף רבנו) "יובן היטב" מה שהאהבה והיראה נקראים בדרך משל "גדפין" [כנפים בארמית].

​​​​​​​כאשר האדם מתפלל ולומד תורה בכוונה רוחנית של אהבה ויראה, שהיא השורש לדיבורו - בכוחה להעלות את אותיות הדיבור לספירות של עולם היצירה או עולם הבריאה תלוי בכוונה ושם מאיר ומתגלה הרצון העליון.

כאשר הכוונה הרוחנית מעלה את אותיות התורה והתפילה (שמצד עצמן הן אותיות גשמיות), ב-10 הספירות מתגלה אז אור אין סוף המלובש באותיות.

הארת הרצון העליון המאירה בתורה ובמצוות כפי שהן למטה בעולם הזה, אינה דומה כלל ואינה בערך להארת והתגלות הרצון העליון כאשר אותיות התורה התפילה והמצוות עולות למעלה.

​​​​​​​לעתיד לבוא, כשיתעלה העולם מגשמיותו, יאיר הרצון העליון בהתגלות.

בפרק הקודם הסביר רבינו הזקן, שעלייתם למעלה של לימוד התורה וקיום המצוות של האדם תלויה בכוונה וברצון שקדמו להם :

שכן, אם חסרה הכוונה ״לשמה״ בלימוד תורה ובקיום המצוות, אזי כל עוד שלא חזר ולמד בכוונה את מה שלמד קודם ללא כוונה - אין לימודו עולה ונכלל בספירות, ובאם הלימוד היה "שלא לשמה סתם", היינו מתוך הרגל בלבד - הוא עולה רק בחיצוניות העולמות, שזו דרגת המלאכים, ואם היה "שלא לשמה ממש", היינו בשל אינטרס כזה או אחר, התורה והמצוות אינם עולים כלל ונשארים למטה בעולם הזה.

כאשר אדם מקיים מצווה ממש שלא לשמה, מתוך אינטרס, למשל שלומד רק בכדי להיות תלמיד חכם וכדי לזכות בכבוד, אזי התורה שלמד נמצאת בגלות בתוך אותו אינטרס שמגיע מקליפת נוגה, עד שיעשה תשובה שאז גם התורה שלמד שלא לשמה תחזור לקדושה. 

אך אם למד לא מתוך פניה עצמית, אלא שרק הייתה חסרה הכוונה, אזי ברגע שילמד את אותו לימוד בכוונה, יצטרף הלימוד הקודם ללימוד בכוונה הנוכחי וגם הוא יעלה לקדושה.

כאשר האדם מקיים מצווה מתוך הרגל, אין זה קיום מצוה לשמה ממש, מפני שכדי לקיים מצווה לשמה, עליו לעורר לכל הפחות את האהבה והיראה הטבעיות שבליבו שיורגשו במוחו וזה יעוררו לעשות מצוות.

כמו שאדם ממלא את רצון חברו מפני שהוא ירא או אוהב אותו, כך אי אפשר למלא את רצון השם מבלי לפחות לזכור את האהבה והיראה אליו.

אם האדם מעורר בתוכו רק אהבה לה׳ בלי רגש יראה, אמנם זה ״לשמה״ אך זו לא ״עבודה״, שעבודת ה׳ באה בעיקר מתוך יראת ה׳.

כאשר אדם מקיים מצווה בכוונה הנובעת מהתבוננות שכלית (אהבה ויראה גלויות), עולה המצווה ונכללת בעשר הספירות בעולם הבריאה.

כאשר אדם מקיים מצווה בכוונה הנובעת מאהבה ויראה הטבעיות, (שאינן מורגשות בליבו), עולה המצווה ונכללת בעשר ספירות של עולם היצירה.

וכאשר אדם מקיים מצווה ללא כוונה כלל, אלא רק מפני שכך הוא הורגל, המצווה לא עולה לעולמות העליונים ונשארת בעולם הפרוד [נשארות בעולם הזה, למרות שמצווה הוא קיים, כמו שכבר הוסבר].

בשונה מעולם הבריאה, עולם האצילות [אצילות מלשון "אצל" - סמוך לה'] הוא עולם בו מאיר אור ה׳ בדרגה שלמעלה מהשגת  הנבראים.
לכן, כאשר האור של חכמה, בינה, דעת של עולם האצילות יורד לעולם הבריאה הוא עובר צמצומים, כדי שתהיה יכולת לנשמות לקבל ממנו.

נשמות הצדיקים הגדולים שהם בבחינת ״מרכבה״ (בטלים) לה׳, כמו האבות מגיעים לעולם האצילות.

ומי שעבד את ה׳ עם כוונה שכלית ולעיתים היה בביטול במציאות (כמו האבות), כמו בזמן תפילת שמונה עשרה (בפרט כשכורעים), נמצאת עיקר קביעות נשמתו בעולם הבריאה ובעת רצון תעלה נשמתו לעולם האצילות.

עד כאן הסביר רבינו הזקן, שכוונת המצוות מתחלקת לשתי מדרגות: כוונה הבאה מאהבה טבעית לה', וכוונה הבאה מהתבוננות שכלית, וביאר שההבדל בין כוונות אלו הוא כמו ההבדל בין נשמת מין החי ונשמת מין המדבר.

לכך מובן מדוע המלאכים, שאהבתם ויראתם הן טבעיות ולא נוצרות מהתבוננות שכלית, נקראים בשם חיות ובהמות והם מגיעים רק עד עולם היצירה, עולם המידות (שהוא גן עדן תחתון).

הצדיקים שעובדים את השם עם רגשות שכליים הנובעים מהתבוננות, מגיעים לעולם הבריאה (שהוא גן עדן עליון), עולם ההשגה וההבנה, מקור ושורש המידות.

הדרגה הגבוהה היא כאשר יהודי מתבונן בגדולת ה׳, התבוננות זו יוצרת בו צימאון להידבק בקב״ה, מה שנעשה באמצעות קיום תורה ומצוות מתוך כוונה.

כאשר כוונה הבאה מתוך התבוננות של מי שדעתו יפה יש לה מעלה גדולה, כמעלת מין המדבר על מין החי, שמעלתו היא בשכלו, כך שכוונת המצוה הבאה מתוך ההתבוננות יש לה ערך גבוה.

לעומת זאת, מי שאינו מסוגל להתבונן בגדולת ה׳ מפני ששכלו קצר, קיום התורה ומצוות שלו נובע מהאהבה המסותרת שבלב כל אחד מישראל להקב״ה (אהבה ויראה אלו קיימות באופן טבעי בנשמת כל אחד מישראל ואינם תוצר של התבוננות שכלית, זאת ירושה מאבותינו עד עולם) - זה על דרך משל  - כנשמה של בעל חי.

הארת הרצון העליון המאירה בכוונת המצוות, היא למעלה בהרבה מאשר הארת הרצון העליון המאירה בקיום המצוות ללא כוונה.
עליונות זו דומה לעליונות הנשמה על הגוף, שמעשה המצווה הוא כמו הגוף והכוונה היא כמו הנשמה.
כשם שבמשל ישנם ארבעה סוגים המחולקים לשני חלקים כלליים: דומם וצומח, חי ומדבר.
כך גם בנמשל של קיום מצוות וכוונת המצוות. 
שתי הדרגות במצוות מעשיות, הן כנגד דומם וצומח: 
- מצוות מעשיות ממש
- מצוות בדיבור ובמחשבה.
ושתי המדרגות בכוונת המצוות הן כנגד חי ומדבר, כפי שעוד יתבאר.

הנבראים של העולם הזה נחלקים לארבע מדרגות: דומם [אבנים, אפר, מים וכדומה], צומח [צמחים למיניהם], חי , ומדבר [בני אדם] - כנגד ארבע אותיות שם הויה.

כשם שהחיות וההארה האלוקית [אנרגיה אלוקית] שבדומם ובצומח אין להם ערך ודמיון כלל לחיות ולהארה האלוקית שבחי ובמדבר, כך אין ערך ודמיון בין ההארה הנמשכת במצוות המעשיות ובדיבור, לגבי ההארה הנמשכת בכוונת המצוות המעשיות וכוונת התפילה.

הלבושים של האור האלוקי המחיה את הגוף והנשמה - שווים.
לאחר ירידות וצמצומים רבים שעובר האור והחיות האלוקי [שיורד לעולם הזה], הוא גם מתלבש בלבוש של קליפת נוגה, המסתירה על אלוקות.
​​​​​​​
קליפת נוגה היא הממוצע בין הקדושה לבין שלושת הקליפות הטמאות לגמרי [לא מסתירה לגמרי על אלוקות כמו קליפות הטמאות], כדי להחיות את כל הענינים המותרים והאסורים של עולם הזה.

בעניין זה הגוף והנפש שווים, אך בכל זאת יש הבדל גדול בינהם, הצמצום שיש על האור שמחיה את הגוף גדול יותר מהצמצום שיש על האור שמחיה את הנשמה. לכן מצוות עם נשמה הרבה יותר נעלות.

עד כאן למדנו על המעלה הגדולה בקיום מצוות מעשיות, שעל ידן  מתעלה הנפש הבהמית לקדושה ומתבצעת כוונת הקב״ה שתהיה לו דירה בתחתונים.

בזה יובן פסק ההלכה, שמחשבה אינה נחשבת כמו דיבור, שאם בירך או התפלל בליבו לא יצא ידי חובה. אבל אם הוציא בשפתיו את המילים ולא כיוון בלבו, לרוב יצא ידי חובה בדיעבד. ולמרות כל זאת נאמר שתפילה בלי כוונה היא כגוף בלי נשמה.

למרות המעלות שבלימוד התורה - ״המעשה הוא העיקר״, לכן ההלכה קובעת שאם אדם נמצא באמצע לימוד תורה וישנה מצווה אחרת שרק הוא יכול לעשותה, הוא צריך להפסיק את לימודו ולקיים את המצווה.

מעלה נוספת בלימוד התורה - שהתורה מאוחדת עם הבורא, לכן כאשר אדם קורא ולומד תורה הוא 'קורא' בכך לה׳.

כאשר האדם יתבונן בכך שעל ידי לימוד התורה הוא 'ממשיך' עליו, כביכול, את הקב"ה בעצמו, יגיע ליראה גדולה מן הקב״ה.