כדי שאור אין סוף יוכל להתלבש בספירות שבעולם האצילות (חכמה ומידות) באופן שהם דבר אחד איתו, יש צורך בצמצומים רבים.

מהספירות שבעולם האצילות נמשכת חיות לכל העולמות והנבראים ובכך שהקב״ה יודע את ׳עצמו׳ (שמלובש בספירות בעולם האצילות), הוא יודע את כל הנבראים שבעולמות.

​​​​​​​זה ענין שאין שכל הנברא יכול להשיג, אלא רק להאמין שהקב״ה והספירות הם דבר אחד וזה שייך לאמונה שלמעלה מהשכל.

ההשתלשלות מספירת החכמה, מקור חיותם של הנבראים, עד לעשיה, היא הירידה הגדולה ביותר שבאפשרות הנבראים להשיג.
לכן הנבראים מציינים איך מדרגת החכמה נחשבת כ׳עשיה׳ לגבי הקב״ה, בהתאם ללשון הפסוק "כולם בחכמה עשית".

אך אין יכולת לנברא להשיג את מהות הבורא, שהוא למעלה משכל הנבראים ואינו ניתן להשגה.
הקב״ה הוא למעלה לגמרי מספירת החכמה העליונה ומהמדות, והסיבה לכך שהקב״ה נקרא בשם ׳חכם׳, היא רק מפני שהוא מקור החכמה.
וכן מה שנקרא ׳רחום׳ ו׳חסיד' וכו', זהו רק מפני שהוא מקור למידות. אך לא שהוא מוגדר אך ורק במידות אלו.

מדרגת החכמה שהיא מקור חיות הנבראים, נחשבת כ׳עשיה׳ לגבי הקב״ה.
כמו שכבר הוסבר, שמעשיה עד לחכמה ישנן חמש מדריגות -חכמה, מידות, מחשבה, דיבור ומעשה. שלכל אחת מהן אין ערך כלל לגבי המדריגה שלמעלה ממנה.

כך ספירת החכמה שהיא מקור חיות העולמות, אין כל ערך לגבי הקב״ה המרומם אין סוף מדרגות ממדרגת החכמה.

אצל האדם המידות תלויות בשכל, בחכמה, ממנה נמשכות הבינה והדעת שמהן נמשכות כל המידות ומהמידות נוצרות אותיות המחשבה, ומאותיות המחשבה (למשל, כשהאדם חושב כיצד לפעול בחסד) נוצרות אותיות הדיבור והדיבור מביא למעשה (לתת צדקה וכד׳).
בכל סדר ירידת המדרגות אין למדרגה התחתונה שום ערך כלל לגבי המדרגה שמעליה.
כך זה בנפש כל הברואים שבכל העולמות, כאשר למידות אין שום ערך לגבי השכל, למחשבה אין שום ערך לגבי המידה (הרגש), וכך לדיבור לגבי המחשבה, ולמעשה לגבי הדיבור.

בפרק הקודם הוסבר, שבשונה מהאדם הידיעה שלמעלה היא דבר אחד עם הקב״ה עצמו, כיוון שאחדות ה׳ היא אחדות פשוטה ולא מורכבת.

הדבר כך גם בנוגע לכל מידותיו, שמותיו (חנון, רחום וכו'), חכמתו ורצונו של הקב״ה. כלומר, שכל מידותיו, רצונו וחכמתו הם דבר אחד איתו. ואין האדם מסוגל לתפוס דבר זה, זאת מפני שכל דבר שאדם רוצה להבין, הוא מדמיין זאת כמו שהדבר מצוי בו ואילו הקב״ה קדוש ומובדל מכל מדרגה, ולכן אין מקום להשוואה.

מקור חיות הנבראים הוא ׳רוח פיו׳ של הקב״ה המתלבש בעשרה מאמרות שבתורה. וללא צמצומים רבים ועצומים היו נבראים עולמות בלי גבול ותכלית וממילא גם לא היה נברא העולם הזה.

אלא שצמצם הקב״ה את האור והחיות שיוכלו להתהוות נבראים מוגבלים וככל שהנברא מוגבל ונחות יותר החיות שבו עוברת צמצומים רבים ועצומים יותר ע״י צירופי אותיות, חילופי אותיות וחשבון המספר של האותיות.

כך יכולה החיות האלוקית להתלבש גם בנבראים תחתונים (שהחיות האלוקית לא ניכרת בהם, למשל - אבן) ולהחיותם ל׳יש׳ מ׳אין׳.
חיות זו היא בחינת ׳ממלא׳ כל העולמות.

רבינו הזקן מבאר את ענין אור ה׳סובב׳ כל העולמות ואור ה׳ממלא׳ כל העולמות:  
אור ה׳סובב׳ את כל העולמות הוא,  בדרך משל, כאשר אדם מדמיין דבר מסוים, מחשבתו ושכלו מקיפים את ׳ציור׳ הדבר בלבד ולא את הדבר עצמו. בשונה מכך מחשבתו של הקב״ה, מקיפה את הנברא ממש! ומהווה אותו מ׳אין׳ ל׳יש׳. אכן מדובר בחיות כללית המאירה בבחינת מקיף בלבד.

לעומת זאת, בחינת אור הממלא את כל העולמות, החיות שבו מתלבשת בפנימיות הנברא ומתאחדת עימו.
כל נברא הוא מוגבל, למשל, השמש המוגבלת בגודלה ובאופן שהיא מאירה וכו.
 החיות עצמה אינה מוגבלת וכדי שיתהווה ממנה נברא מוגבל מן ההכרח שהיא תצטמצם בצמצומים רבים.

ממה שהוסבר שידיעתו של הקב״ה היא דבר אחד עם הקב״ה, מובנת טעותם של החכמים שסברו שענין הצמצום וההסתלקות הוא כפשוטו.
כלומר שענין הצמצום הוא שהקב״ה סילק את עצמו מהעולם הזה ח״ו ומשגיח בהשגחה פרטית על הנבראים מלמעלה.
אי אפשר לומר זאת על הקב״ה, שאין לו גוף, והמושג צמצום כפשוטו הוא ׳ממקרי הגוף׳ (למשל-שעבר ממקום אחד לאחר), וכיוון שיודע את הנבראים בידיעת עצמו, מכאן שהוא עצמו נמצא בעולם הזה.
כראיה לכך שהצמצום אינו כפשוטו, מביא רבנו הזקן את דברי הזוהר הקדוש, שאין מקום פנוי מהקב״ה והוא ׳מקיף׳ ו׳ממלא׳ את כל העולמות באורו. ואין מי שיכול לתפוס ולהבין בשכלו את מהות הבורא, גם לא הנבראים העליונים.
למרות שהקב״ה ממלא את כל העולמות והנבראים אין זה פועל בו שום שינוי, זאת בשונה מהאופן שבו הנשמה מתלבשת בגוף האדם, שהרי הנשמה מושפעת משינויים של הגוף (למשל: סבל הגוף מורגש בנשמה).

לפי מה שהוסבר בענין היחוד, שהעולם בטל במציאות ומאוחד עם הקב״ה, מובן שלגבי הקב״ה העולם אינו מציאות כלל ובקב"ה לא חל שום שינוי בין לפני הבריאה לאחרי הבריאה.
לא רק שבעצמותו לא נפעל שום שינוי, אלא גם בדעתו (את העולם) לא נפעל שינוי לפני ואחרי בריאת העולם, זאת מפני שהוא ודעתו אחד ויודע את הנבראים בידיעת עצמו.

בשונה מבני אדם, אצל הקב״ה, מי שיודע (היודע), מה שיודעים אותו (הידוע) וכוח הדעת להבין (המדע) - הם דבר אחד, ואין לנברא יכולת להבין דבר זה אלא רק להאמין בו, באשר ענין זה למעלה מהשכל.

להלן יסביר רבינו הזקן על אופן נמוך יותר של יחוד הקיים בין הקב"ה לנבראים הנקרא 'יחודא תתאה' - ׳יחוד תחתון׳;

למרות שהקב״ה מצד עצמו הינו למעלה מזמן ומקום, הרי הוא נמצא גם בזמן ובמקום.
בכך שהספירות העליונות (המאוחדות עם הקב״ה) מתלבשות בספירת המלכות ודרכה מתלבשות בעולמות. כלומר הקב״ה נמצא בכל מקום בשוה ממש.

אך כיוון שבחינת מלכות מסתירה על האור אין סוף, יכול להיות בחינת הזמן והמקום והם אינם מתבטלים במציאות.

מה שמגדיר את העולם, זה בחינת מקום, וזמן הבאה ממידת המלכות ושם ׳אדנות׳.

במדות הקדושות בעולם האצילות לא שייכת ההגבלה של מקום וזמן כיוון שהן למעלה מכל הגבלה.
מידת המלכות בטלה ומאוחדת עם הספירות שלמעלה ממנה ועם הקב״ה ואילו העולם (בחינת מקום וזמן) בטל לספירת המלכות. משמע, שכל העולם בטל במציאות ומאוחד עם הקב״ה יחוד גמור.
וזה נקרא 'יחוד עליון'.
וזהו שילוב בין שם ׳אדנות׳ (המורה על מידת המלכות, גבול), בשם ׳הוי׳ה׳ (המורה על אין-סוף שלמעלה ממקום ומזמן).

לפי מה שהוסבר, שהקב״ה הוא המציאות היחידה וכל הנבראים בטלים ומאוחדים בו, יובן מה שכתוב בזוהר, שהפסוק ״שמע ישראל״ מכוון כנגד אופן נעלה יותר של יחוד,  ואילו ״ברוך שם כבוד מלכותו״ מכוון כנגד האופן הנמוך יותר של יחוד.

הסיבה לכך שהעולם נראה כ'יש' ומציאות, היא מפני שתכלית הבריאה היא שמלכותו של הקב״ה תתגלה דוקא כאן בעולם הזה למרות היותו נראה ל'יש' ולמציאות, ולשם כך עבודת הנבראים התחתונים, הנראים כדבר נפרד מאלוקות, היא להמליך את הקב״ה למלך - ע״י התבטלותם אליו.

הרגשת העולם ל'יש' באה משם ׳אדנות׳ (מידת המלכות) שמאיר בו, ואם היתה מידה זו מסתלקת מהעולם ח״ו, היה העולם חוזר למקורו, להיות כאין וכאפס.

ממה שהוסבר עד כה מובן ההכרח שהתורה תצווה ״וידעת היום והשבות אל לבבך... שבשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד״.
שלא יטעה האדם ויחשוב שהשמים והארץ הם דבר נפרד מהקב״ה, שכמו שהנשמה מחיה את כל הגוף, כך בדרך משל, הקב״ה ממלא את העולם להחיותו.
רק שהשוני בין המשל לנמשל הוא, שלגוף ולנשמה ישנם שורשים נפרדים (הגוף נוצר מאביו ואמו וגדל גם ע״י אכילה ושתיה) ואילו השמים והארץ נבראו מ׳אין׳ ל׳יש׳ והם נמצאים תמיד במקורם, שהכח האלוקי מהווה אותם תמיד.
וזה שהנבראים מרגישים את עצמם למציאות, זהו מצד מידת הגבורה, המסתירה שהנברא לא ירגיש את המקור הנמצא בו תמיד ומהווה אותו. אך לגבי הקב"ה הכל כאינו נחשב, שההסתר ממידת הגבורה הוא דבר אחד עם הקב״ה וממילא אין בכך הסתר לגבי הקב״ה.

על האדם לדעת שאין דבר הנפרד מהקב״ה. ישנו משל שכשם שהנשמה מחיה את כל הגוף כך הקב"ה מחיה את העולם, אולם לאמיתו של דבר המשל אינו לגמרי דומה לנמשל,

שכן הנבראים אינם כמו הגוף, שהוא רק 'טפל' לגבי הנשמה, אלא הם ׳אין ואפס׳ ממש לגבי הקב״ה המהווה אותם כל רגע ורגע.
ומה שבכל זאת הנבראים מרגישים את עצמם כ׳יש׳ ומציאות -זה בא מההסתר על אור אין סוף שמצד שם אלוקים (מידת הגבורה) המסתיר רק לגבי הנבראים, שלכן אינם מרגישים את האלוקות שמחיה אותם.

שם 'אלוקים', הוא מידת הגבורה והצמצום ('א-להים' בגימטריא 'הטבע').
שם זה למעשה מסתיר את האור המהווה את העולם, עד שהעולם נראה כאילו שהוא מתנהל בדרך הטבע.

תכליתה של מידת הצמצום המסתירה על האלוקות, הוא חסד, שהרי ע״י מידת הצמצום יכולה להיות מציאות של עולם (שרק כך הנבראים אינם מתבטלים במציאות כלפי אור ה' המלובש בהם).
אופן כזה של גבורה, שעל ידו מתבצעת תכלית החסד, נקרא גבורה הכלולה בחסד.

מדברי חז"ל שאמרו, כי "בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקים, שיתף בו מידת רחמים" - שיתוף שאיפשר שיהיה בעולם גילוי אלוקות שהוא למעלה מהטבע, "על ידי צדיקים ואותות ומופתים שבתורה".

זה שני ענינים שונים:  התגלות אלוקות הנעשית על ידי הצדיקים שמקיימים תורה ומצוות והתגלות אלוקות הנעשית על ידי האותות והמופתים שבתורה.
שכונת היא, שעל ידם רואים את ההשגחה פרטית ובאים על ידי זה לידי קיום התורה והמצוות.

בחינת הצמצום נקראת בלשון הקבלה 'כלים', והתגלות החיות נקראת 'אור'.
כמו שהכלי מכסה על מה שבתוכו כך בחינת הצמצום מכסה על האור והחיות.
הכלים הם האותיות של עשרה מאמרות (שבהן נבראו העולמות).
שורש אותיות אלו, הן ה' גבורות (אותיות מנצפ״ך) היוצרות את כ״ב האותיות העליונות.
שורש ה' הגבורות, הוא פנימיות הכתר (׳עתיק יומין׳).
גם שורש בחינת החסד הוא מפנימיות הכתר, זאת מכיוון שצמצום של אותיות וגילוי החיות האלוקית שורשם אחד.

אין ביכולת הנבראים להבין ולהשיג את יכולת הקב״ה לברוא ׳יש׳ מ׳אין׳, שהקב״ה ומידותיו הם דבר אחד.

ומאחר שאי אפשר להשיג את הקב״ה, כך אין ביכולת הנבראים להשיג את מידת הגבורה והצמצום של הקב״ה, אשר מסתירה על הכוח האלוקי שלא יתגלה בנברא, כדי שהנברא לא יתבטל במציאות, ולכן הנברא נראה כדבר בפני עצמו למרות שלא כך הדבר.

בכדי להבין כיצד הנבראים אינם בטלים למקורם, למרות שהנברא נמצא תמיד במקורו.
 מסביר רבינו הזקן, שכמו שלשמש יש נרתיק המגן עלינו, כדי שנוכל לקלוט את אור השמש, כך שם ״אלוקים״ מגן שיוכלו הנבראים לקבל את האור המאיר משם ״הוי׳ה״ (שלמעלה משם אלוקים), שממנו וממידת חסדו של הקב״ה מתהווים כל הנבראים כל רגע ורגע ׳מאין׳ ל׳יש׳, שאם היה אור זה מאיר ללא צמצום היו הנבראים בטלים במציאות.

משל למה שהוסבר אתמול, שהנבראים, למרות שהם נראים בעינינו כ'יש' וכ'מציאות', לאמיתו של דבר אינם מציאות אמיתית, מאחר שכל מציאותם הוא הכוח האלוקי שבהם.

ניתן ללמוד מקרני השמש, הנראים בחלל העולם כדבר ממשי וכמציאות, מה שאין כן כאשר הם נמצאים בגוף השמש, אזי הם בטלים שם במציאות, ואינם יכולים להחשב כ׳יש׳ ומה שמאיר שם היא השמש עצמה בלבד.

כיוון שהכוח האלוקי מוכרח לברוא ולחיות תמיד את הנברא מ׳אין׳ ל׳יש׳, אפשר להבין שהכוח האלוקי הוא המציאות האמיתית של הנברא וממילא הנברא הוא כאין ואפס לגבי הכוח האלוקי המהווה אותו כל רגע.

ואם היינו מסוגלים לראות את הכוח האלוקי (דבר ה׳), גשמיות הנברא לא הייתה נראית לנו כלל, זאת מפני שרק החיות הרוחנית היא המציאות האמיתית.

עד כאן הסביר רבינו הזקן, שהכוח האלוקי חייב להתקיים תמיד בנברא, לבוראו ולהחיותו מחדש.
זו התשובה לכופרים בכך שהקב״ה משגיח בהשגחה פרטית על כל נברא ומכאן גם כופרים בניסים, מפני שהם משווים את מעשיו של הקב״ה למעשה בשר ודם. לדעתם, כמו שלאחר שאדם יוצר כלי, הכלי לא נזקק לאדם להמשך קיומו, כך אחרי שהקב״ה ברא את העולמות, הם אינם זקוקים לו יותר ח״ו.
ומסביר רבינו הזקן, שהשוואה איננה נכונה, שכן מעשה אדם הוא מדבר שכבר קיים, ׳יש׳ מ׳יש׳, והוא רק משנה את צורתו, ואילו מעשיו של הקב״ה הם ׳יש׳ מ׳אין׳, שנברא דבר חדש שלא היה קיים כלל.
התהוות ׳יש׳ מ׳אין׳ היא פלא גדול יותר מקריעת ים סוף, שהחידוש שנעשה בקריעת ים סוף, שהמים עמדו כחומה, היה שינוי רק בטבע המים, שניגרים בטבעם, ובריאת השמים והארץ היא חידוש גמור בעצם מציאות ה׳יש׳.

עד כאן הסביר שכל הנבראים מתחדשים כל הזמן מעשרה מאמרות המהווים אותם תמיד מאין ליש.

למרות שהמילה ״אבן״ לא הוזכרה בעשרה מאמרות, מכל מקום 
 ע״י הצירופים וחילופי אותיות, מצטמצמת החיות האלוקית שבמאמרות, ונמשכת בצירוף חדש כדוגמת ״אבן״ וכך גם בנוגע לכל שאר הנבראים.

בנבראים הגדולים כמו השמים, הארץ וכו.. מתלבשת החיות כפי שהיא בעשרה מאמרות, מה שאין כן הנבראים הפרטיים שהם בדרגה נמוכה יותר, שאין בהם כוח לקבל חיות אלוקית גדולה כל כך ולכן יש צורך בצירופים, חילופים וגימטריאות המצמצמים את החיות בהתאם למהות הנברא.

תוכן "שער היחוד והאמונה" הוא להבין ולו במעט מה שכתוב בזהר ש״שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד״, הוא האופן העליון ביותר בהבנת אחדות ה׳, ו״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״, הוא האופן התחתון יותר בהבנת אחדות ה׳.
כתוב: "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה׳ הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד״.
מקשה רבינו הזקן: וכי יעלה על הדעת שיש מלבד הקב״ה עוד אלוקים במעמקי הים?
ומסביר, שאותיות הדיבור האלוקי ״יהי רקיע בתוך המים״ נמצאות ומלובשות תמיד בתוך השמים בכדי להחיותם. 
דיבורו של הקב״ה הוא נצחי וקיים לעולם, ואם הדיבור האלוקי יסתלק לרגע מתוך רקיע השמים, מציאות השמים תתבטל, כאילו מעולם הם לא היו במציאות, ענין זה נכון גם לגבי שאר הנבראים, העולם הזה הגשמי ואפילו בדומם.

הכתוב אומר: ״שבע יפול צדיק וקם״, מכך לומדים שגם אצל צדיק יש מצב של ״נפילה״ [בערך לדרגה שלו].

לנשמות ישראל יש את הכח להיות ״מהלכים״ - לעלות ממדריגה למדריגה, באופן שהמדריגה החדשה נעלית באין ערוך מהמדריגה הקודמת.
צדיק, טרם הגעתו למדריגה החדשה באהבת ה׳, הוא ב״נפילה״ ביחס למדריגתו הקודמת, אך ביחס לשאר כל בני האדם, זו אינה נפילה כלל, זאת מפני שנשאר בעבודתו ״רושם״ ממדרגתו הקודמת שעיקרה היא האהבה שנתחנך בה, אהבה הבאה ע״י התבוננות בגדולת ה׳.
ומסיים רבינו הזקן:
יסוד אהבת ה׳ ויראת ה׳, היא אמונה טהורה במה שלמעלה מהבנה.

כפי שהוסבר, המדרגה השניה של אהבה, באה כתוצאה מהתבוננות בדברים המעוררים אהבה לה׳, ולכן מתאים לומר עליה ״לעשותה״.

ועל פי זה מובן מה שכתוב בפרשה הראשונה בקריאת שמע , ״והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך״, שלגבי אהבה זו מתאים להשתמש בלשון של ציווי שכוונתו, ציווי להתבונן בדברים המעוררים את אהבת ה׳.

​​​​​​​אך לגבי האהבה במדרגה הראשונה, שאי אפשר ליצור אותה ע״י התבוננות, לא מתאים לשון ציווי, מפני שהיא ניתנת כמתנה מלמעלה.

ישנם שני אופני באחדות ה׳ המתבטאים בפסוקים ״שמע ישראל״ וב״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״. השורשים והיסודות של עבודת ה׳ הן: אהבת ה׳ ויראת ה׳. היראה - פועלת שיהודי ישמר לא לעשות מה שאסור.
והאהבה- פועלת שיקיים את כל מצות עשה מתוך רגש פנימי.
נאמר על אהבת ה׳: ״אשר אנוכי מצוה אתכם לעשותה, לאהבה את ה׳..״
שואל רבינו הזקן: כיצד מתאים להשתמש בלשון ׳עשיה׳ לגבי אהבה, שהיא רגש שבלב? ומסביר שישנם שני בחינות של אהבה:
בחינה ראשונה - שקיימת בנפש האלוקית, הנקראת ״אהבה בתענוגים״, הנמצאת בעיקר אצל צדיקים. האדם לא יוצר אותה, אך עליו לגלות אותה ע״י שנפשו השכלית מבינה ענייני אלוקות ובכך משפילה ומכניעה את חומר הגוף המסתיר על אהבה זו. 
בחינה שניה של אהבה - כל אדם יכול להגיע אליה, כאשר יערוך התבוננות מעמיקה, איך שהקב״ה הוא הנפש והחיות של נפשו והוא חייו האמיתיים. 

אור השכינה המאיר על ראש היהודי זקוק ״לשמן״, להתלבש בחכמה, המלובשת בתורה, שהיא הלבוש והכלי לאור השכינה.
כדי להמשיך את אור השכינה שיאיר בנפשו האלוקית של יהודי, צריכים לא רק לשמן (חכמה) הנהפך כולו לאור, אלא גם לפתילה שהיא פועלת שהאש תחזיק עצמה בנר.
הפתילה בנפש האדם, היא הנפש הבהמית המחיה את הגוף וכמו שבפתילה גשמית חלקה העליון נשרף, כך ע״י קיום תורה ומצוות, ׳נשרפים׳ הלבושים של מחשבה, דיבור ומעשה של הנפש הבהמית, באש של אור השכינה ונהפכים מחושך לאור ובכך נמשך אור השכינה על הנפש האלוקית שבמוח.

בבית המקדש השני לא היו לוחות הברית ולכן דרגה נמוכה יותר של שכינה היתה שורה בבית המקדש השני, שהשתלשלה עד להיכל קודש קודשים של עולם העשיה, שאינה בערך כלל למדריגת השכינה שהאירה בבית המקדש הראשון.
ומשחרב בית המקדש, התורה ומצוותיה הן הם היכל קדשי קודשים והלבוש לאור השכינה.

כאשר אדם לומד תורה מאיר בו אור השכינה, רק שע״י התורה, צריכה השכינה לעבור גם דרך התלבשות בספירת המלכות של עולם העשיה, זאת מפני שהמצוות והתורה הן, ברובן הגדול, מצוות מעשיות.

אור השכינה מאיר גם בעולם הזה הגשמי. בזמן בית המקדש הראשון שרתה השכינה ב״היכל קדשי קדשים״, בלוחות הברית, שהן כללות כל התורה כולה ויצירה אלוקית (שהרי האותיות החקוקות בהן עומדות בדרך נס).

התורה כפי שהיא בעשרת הדברות שבלוחות נשארה באותה מדרגה שלמעלה מהעולמות, כאשר החכמה העליונה התלבשה עד ספירת המלכות של עולם הבריאה, מבלי להתלבש בעולמות שלמטה מהם.