לתשומת לבנו, באופן כללי, מדברים אנו כאן על שני מצבים שונים של "גלות השכינה":
א. "סוד גלות השכינה" - שנעשה עם חורבן בית המקדש הראשון.

ב. "בחינת גלות השכינה" - שנעשית על ידי כל חוטא באופן  עצמאי.
ב"סוד גלות השכינה", נמשכת השפעת ה' תתאה לעשר הספירות שבנוגה. ואילו ב"בחינת גלות השכינה", נמשכת השפעת ה' תתאה למטה יותר, לתוך היכלות הסטרא אחרא.

בעוד ש"סוד גלות השכינה", נעשה בזמנו בעיקר על ידי עוון ביטול תורה. הנה, ב"בחינת גלות השכינה" שנעשית על ידי חטאו של כל אחד ואחד, אין הבדל בין עבירה לעבירה (אין הבדל בין עשה ללא תעשה, ובין עבירה קלה לחמורה).

בהמשך לשאלה כיצד החייבים בכרת ומיתה ממשיכים לחיות באריכות ימים ובנעימים ?
מסביר רבינו הזקן, שהחייב בכרת או מיתה היה מת בגשמיות ממש כאשר חיותם של בני ישראל הייתה רק מצד הקדושה (מהנפש האלוקית). 
מצב זה היה כאשר בית המקדש היה קיים.

בזמן הגלות חיותם של בני ישראל נמשכת באמצעות קליפת נגה (הכלולה מטוב ורע), לכן יכול גם מי שחייב כרת לקבל את חיותו מה׳סטרא אחרא׳ (הצד האחר, שמנגד לקדושה). ולאדם ישנה את הבחירה אם לקבל השפעתו מצד הקדושה או מצד הקליפה.

בהמשך למה שהוסבר שפנימיות הנשמה באה מפנימיות האלוקות (שם הוי״ה), מסביר רבינו הזקן שגם חיצוניות הנשמה היא מפנימיות הדיבור.

הקשר של הנשמה עם מקורה בדרך משל, הוא כמו חבל שדרכו נמשכת ההמשכה משם הוי״ה לנשמה, אותו חבל מורכב מ-613 חבלים דקים, כאשר כל מצוה היא חבל דק, וכשהאדם עובר על אחת המצות נפסק החבל שכנגד אותה מצוה ואילו כרת זהו מצב שבו כל החבל נכרת.

אך גם במי שחייב בכרת, לאחר ׳כריתת׳ החבל, נשאר עדיין הרושם מנפשו האלוקית והוא יכול לחיות עד גיל 50, או עד גיל 60 בחייבי מיתה בידי שמים.
כלומר שהוא מקבל את חיותו מבחינת ׳מקיף׳ (ולא מהשפעה פנימיות).

בהמשך למה שהוסבר, איך כל עשר הספירות נכללות בשם הוי-ה. מסביר רבינו הזקן איך גם בנשמה, להבדיל, יש עשרה כוחות שהם כמו עשר הספירות.

כוח החכמה בנשמה מקביל לאות י׳ בשם הוי-ה.
כוח הבינה בנשמה, להתבונן בגדולת ה׳ ולהוליד אהבת ויראת ה׳, מקביל לאות ה׳.

הכוח להמשיך מהשכל וההבנה להיות ענין של מדות מקביל לאות ו׳ , עד כח המעשה, המקביל לאות ה׳ האחרונה בשם הוי-ה.

רבינו הזקן מסביר איך כל עשר הספירות נכללות ונרמזות בשם הוי-ה:

האות י׳ - מרמזת על ספירת חכמה. 

האות ה׳ - מרמזת על ספירת בינה. 

האות ו׳ - מרמזת על ההמשכה מלמעלה למטה ועל ששת המידות. 

והאות ה׳ - מרמזת על ספירת המלכות.

בכל אחד מבני ישראל ישנה נשמה, שהקב״ה, כביכול, נפח בגופו.
כמו שאצל האדם בשעה שנופח, הרי בשונה מדיבור, שההבל היוצא מדיבור הוא בחיצוניות, בנפיחה, ההבל הוא מפנימיותו ומלובשת בו חיות פנימית.

כך גם אצל הקב"ה, שאת צבא השמים והמלאכים ברא רק בדיבור, כלומר, בחיות חיצונית המלובשת באותיות שבעשרה מאמרות, ואילו נשמת האדם, מקורה הוא בחיות הפנימית אלא שאחר כך נמשכה על ידי הדיבור "נעשה אדם" שבעשרה מאמרות, כדי שתתלבש בגוף ובעולם הזה.
מסיבה זו המלאכים נקראו במקרא בשם 'אלוקים', על היותם שייכים לשמו החיצוני של הקב"ה, ואילו נשמת האדם נחשבת לחלק משם 'הוי', שמו הפנימי של הקב"ה.

כל ענין הצומות (והצדקה) באים רק לאחר תשובה, כדי להיות חביב על ה׳ כמו שהיה לפני שחטא. ישנן 2 דרגות בתשובה,
כנגד שתי אותיות ה׳ בשם י-ה-ו-ה: תשובה תחתונה, תשובה עליונה

נאמר בזוהר שעל הוצאת זרע לבטלה אין תשובה מועילה, רבנו הזקן מסביר שכוונת הזוהר היא, שתשובה ׳תחתונה׳ אינה מועילה במקרה זה אך תשובה עליונה כן מועילה.
כדי להבין במקצת את הדברים הנ״ל מקדים, שבעונש על עבירה שיש עליה כרת היה האדם מת לפני גיל 50, ובעונש של מיתה בידי שמים, היה האדם מת לפני גיל 60.
אם כך עולה שאלה, איך יתכן שישנם אנשים שחייבים בכרת ובמיתה ובפועל אנו רואים שהם מאריכים ימים בנעימים?

למרות שנאמר שבדורנו אין כוח לאדם לצער את עצמו ויש לתת צדקה במקום להתענות, על כל פנים ראוי שכל בעל נפש ישלים את מספר הצומות לכל עוון (לדוגמא - 84 צומות להוצאת זרע לבטלה) מהעוונות שיש עליהם עונש של מיתה לפחות פעם אחת בחייו. ואם הוא חלש, יכול לחלק את הצומות למשך תקופה ארוכה ויכול לאכול 3 שעות לפני נץ החמה (אם התנה כך).

וכדי לצאת ידי חובה דעת אלו הסוברים שיש לצום את מספר הצומות לכל פעם שחטא בנפרד, יצום עוד 4 פעמים כל פעם את מספר הצומות לכל חטא עד אחר חצות היום, ואז כל 2 חצאי ימים יחשבו לו ליום אחד של צום (לפי הירושלמי). וכדי לשמוע לדעת המחמירים הסוברים שיש לצום על כל חטא בנפרד יפדה את הצומות שנשארו, בצדקה. ערך הצדקה הוא כדמי סעודות היום בעד כל יום שהיה עליו לצום.
נתינת הצדקה מחליפה את הצום גם על עבירות שאין בהן עונש מיתה ועל ביטול מצוות עשה.

כל מה שהוזכר על ענין הצומות היה מתאים בדורות קודמים כשהגוף היה חזק וריבוי התעניות לא הזיק.

אך בדורנו כשהאנשים חלשים וריבוי הצמות עלול להזיק ולגרום לחולי, אין להרבות בתעניות, גם במקרים של חטאים שעונשם כרת וכל שכן בחטאים שאין בהם כרת.

בפרט כאשר מדובר באדם שאלמלא הצום היה יושב ללמוד תורה כל היום.
במקום תענית יש לתת צדקה (כדי להתרצות לפני הקב״ה) ומקובל לתת ח״י מטבעות כסף טהור כנגד כל תענית של תשובה.

ישנן 2 דעות בנוגע למספר הפעמים שצריך להתענות מי שעבר אותה עבירה מספר פעמים:
1. צריך להתענות על כל חטא בנפרד (כמספר הצומות שנקבע לכל חטא), כמו שעל כל חטא שחטא היה מביא קרבן חטאת בנפרד.
2. מספר התעניות הנקבע לחטא אחד מספיק גם אם חטא באותו חטא כמה פעמים, כמו קרבן עולה שקרבן אחד היה מכפר על ביטול מצוות עשה גם אם ביטל את אותה מצווה כמה פעמים.
והדעה המכרעת היא, שיש להתענות 3 פעמים את מספר התעניות שנקבעו לחטא שחטא.

התשובה (עזיבת החטא) פועלת לכפר על העוון ולא נדרשת לכך תענית.
אך כדי שהאדם שחטא יהיה חביב על הקב״ה כמו לפני החטא, (גם אם עבר על מצות עשה קלה שלא מצריכה ייסורים לגמר כפרתו), בזמן בית המקדש היה עליו להקריב קרבן עולה (אחרי החזרה בתשובה).

כעת שאין הקרבת קורבנות, התעניות מחליפות את הקרבן.

ענין התשובה מהתורה הוא עזיבת החטא ולא כמו שישנם כאלו שחושבים שעיקר התשובה היא התענית על העבירות.
מסביר רבינו הזקן, שענין הייסורים הם ייסורים שמביאים על האדם מלמעלה, כדי לגמור את כפרתו וזאת רק לאחר שהאדם עשה תשובה מאהבה, שהיא התעוררות מלמטה ובזה הוא פעל התעוררות מלמעלה, בכך שיביאו עליו יסורים שימרקו אותו כליל.
ענין התענית בא כדי לבטל גזירה (כמו התענית שאסתר ביקשה להטיל) אך היא לא חלק מהתשובה.
האדם יכול לקבל על עצמו תענית במקרים הבאים:
- כדי שע״י כך יינצל מייסורים שיביאו עליו מלמעלה.
- או כדי לזרז את גמר כפרת נפשו.
- או אם עשה תשובה מיראה ולא מאהבה.

מובא במסכת יומא, שישנם 3 סוגים של כפרה [כאן מתבארים 2 מהם]:
1) אם אדם עבר על מצות ׳עשה׳ ואחר כך חזר בתשובה - מוחלין לו מיד.
2) אם אדם עבר על מצות ׳לא תעשה׳ - התשובה לבד אינה מספיקה ועליו לחכות ליום הכיפורים שיכפר. נשאלת השאלה: הרי קיום מצות ׳עשה׳ היא למעלה מ׳לא תעשה׳, מפני שע״י קיום מצות ׳עשה׳ ממשיך האדם אור ושפע מהארת אור אין סוף בעולמות העליונים ועל נפשו, אם כן, מדוע הכפרה על עבירה ׳לא תעשה׳ חמורה יותר?
מסביר רבנו הזקן: כשאדם עובר על מצות ׳עשה׳, אין ביכולת התשובה להשלים את האור שהחסיר וזו הסיבה שמספיקה תשובה בלבד לשם כפרתו (עד כמה שאפשר לכפר). אך כשאדם עובר על מצות ׳לא תעשה׳, נעשה פגם בנפשו ובשורש נפשו ואין בכוח התשובה בלבד להסיר פגם זה אלא בזכות יום הכיפורים (ובעבירות מסוימות - אף ייסורים).
לכן אין ללמוד מדרך הכפרה שאפשר להקל ח״ו במצות ׳עשה׳ , שהרי יש בעבירה על מצות עשה דבר חמור יותר (האור שחסר) מאשר בעבירה על מצות ׳לא תעשה׳.

רבנו הזקן מביא משל הממחיש כיצד צירופי וחילופי האותיות הן הארה מעשרה מאמרות׳.

כמו שאור הירח המאיר על הארץ הוא הארה מהארה מהשמש, כך חילופי וצירופי האותיות הן הארה מ׳עשרה מאמרות׳ וככל שהנברא הוא נמוך יותר (עד שלא נראה בו חיות כמו הדומם), הוא נוצר על ידי יותר צמצומים (צירופי וחילופי אותיות) בדרך של ירידה ממדרגה למדרגה.

ההבדל בין הנבראים נובע מצירופים שונים של 22 האותיות של מעלה.
כל אות היא המשכה של חיות וכח מיוחד (המתבטא בצורת האותיות) וכאשר מצטרפות כמה אותיות למילה, ישנם כוחות פרטיים שונים המצטרפים יחד וישנו עוד כוח המחבר את כל הכוחות הפרטיים יחד.
​​​​​​​
לדוגמא - במילים ׳יהי רקיע״, נבראו 7 רקיעים.
לכל רקיע יש את ענינו הכללי - שמתהווה מכללות המילים ׳יהי רקיע׳, ויש את הפרטים הנמצאים ברקיע - המתהווים מצרופים שונים של אותיות המילים ׳יהי רקיע׳.

אותיות הדיבור של מעלה הן למעלה משכל הנבראים, שכן מהם מתהווה שכל האדם, והן נקראות ׳אותיות׳ רק לגבי המידות שמהן הן נמשכות.

האותיות של מעלה הן 22 סוגי כוחות שונים שבהן בחר הקב״ה לברא את העולם והן 22 האותיות שקבועות בפה של האדם ואופן כתיבתן מורה על אופן ההמשכה של כל אות, כמו שהאותיות בנפש האדם הן המשכות של השכל והמידות.

בפרק הקודם הוסבר שהמידות והספירות נקראות בשם רק לגבי הנבראים.
גם ׳עשרה מאמרות׳ (שעל ידם מתגלות המדות והספירות) נקראים ׳מאמרות׳ רק לגבי הנבראים ולא לגבי הקב״ה, כיוון שהמאמרות (צירופי אותיות) מאוחדות עם המידות והם מאוחדות עם הקב״ה.
משל לדבר, כיצד האותיות מאוחדות עם המידות - כמו שאצל האדם לפני שמידה מסויימת מתגלה ע״י מעשה היא קודם מתלבשת באותיות המחשבה (אדם חושב אם לעשות חסד...).
כך על דרך משל, כדי שתהיה התגלות מדותיו של הקב״ה, ההתגלות נמשכת דרך צירופי אותיות. אותיות אלו הן אינן כמו אותיות המחשבה אצל האדם ח״ו.
בצירופים שונים של האותיות מתהווים עולמות וברואים שונים.
ישנם 2 סוגי עולמות: 
עולמות סתומים - כדוגמת אותיות המחשבה, שהן מוסתרות מהזולת. ועולמות גלויים - כדוגמת אותיות הדיבור באדם, שהן גלויות לזולת.

רבנו הזקן נותן דוגמא לאופן התהוות הנבראים מהספירות:
ביום הראשון לבריאה ברא הקב״ה במידת החסד נבראים השייכים למדת החסד, כמו האור. מידת החסד כלולה גם ממידת הגבורה, שהרי יש גבול להתפשטות האור.  
ביום השני ברא הקב״ה במידת הגבורה את הרקיע, בכך שפעל הבדל בין המים העליונים לתחתונים ע״י בחינת צמצום, השייכת למידת הגבורה.

במידת הגבורה כלולה גם מידת החסד, זאת מפני שכל ענין הצמצום הוא כדי שתהיה יבשה שעליה יוכל האדם להתקיים שזהו ענין של חסד.
מציאות המידות היא רק לגבי הנבראים, אך כלפי הקב״ה אין להן כל מציאות משל עצמן, זאת מפני שהן מאוחדות עם הקב״ה עצמו.

היחוד של הקב״ה עם הספירות (מדותיו) הוא אמנם למעלה מהשגת הנבראים, אך בכל זאת, כדי שהנבראים יוכלו להבין קצת את אופן היחוד של הקב״ה עם הספירות, קראו המקובלים לספירות בדרך משל - ׳אורות׳;

הסיבה לכך: כמו שאור השמש בטל בגוף השמש ושם אינו נקרא בשם ׳אור׳ אלא ׳מאור׳, שהרי קיימת מציאות רק של מקור השמש ואין לאור שום מציאות בפני עצמה, כך ויותר מכך הספירות שבעולם האצילות מאוחדות עם הקב״ה.
הספירות, שהן מדותיו של הקב״ה, רצונו וחכמתו, נקראות בשם: ׳חכמה׳, ׳בינה׳, ׳דעת׳ ומדות, רק לגבי הנבראים, המקבלים חיותם ע״י התלבשות רצונו חכמתו ודעתו של הקב״ה בספירות, שבכך הקב״ה מסתתר (בספירות) מהנבראים, שלא יראו את החיות האלוקית המהווה ומחיה אותם.