ספר התניא נקרא גם ספר של ״בינונים״, ומבוסס על פסוק ״כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו״, לפיו קרוב הדבר של קיום מצוות מתוך רגש של אהבת ה׳ ויראת ה׳, עם שלושת כלי הביצוע של הנפש - מחשבה, דיבור ומעשה. כל זה יתבאר בדרך ארוכה - ע״י התבוננות בגדולת ה׳ ובדרך קצרה - ע״י שמעורר את האהבה המסותרת שבליבו

הסכמות:
הסכמת ר׳ משולם זוסיל מאניפאלי, ר׳ יהודא ליב הכהן, רבי דוב בער, רבי חיים אברהם ורבי משה. בניו של האדמור הזקן להדפיס את ספר התניא. 
מציינים שראו לנכון להדפיס את ליקוטי אמרים, אגרת התשובה וקונטרס אחרון יחד. ומטילים איסור להדפיס את הנ״ל בחמש שנים הבאות.

הקדמת המלקט:
ספר התניא מיועד לכל המבקשים את ה׳.
ידוע שקריאת עניני מוסר והתעוררות מתוך ספרים אינה דומה לשמיעת הדברים באופן אישי, שהרי הקורא בספרים מפרש את הדברים לפי הבנתו.
ישנם שני סוגי ספרי מוסר:
1) ספרים הבנויים ע״פ שכל אנושי - והם אינם שווים לכל אחד, שהרי בני האדם אינם שווים בדעתם ובשכלם.
2) ספרים הבנויים על מדרשי רז״ל, שהם עניניים של תורה ולכן כוללים בתוכם שייכות לכל אחד מישראל , אך לא כל אחד זוכה ללמוד את ההוראות המיוחדות אליו, שהרי הוא ענין כללי המופנה לכלל כולו.
גם בהלכות הגלויות לנו אפשר לראות מחלוקות, שאחד אומר ההיפך מהשני, זאת מפני שנשמות ישראל נחלקות במקורן ל-3 סוגים כלליים: נשמות מקו החסד (ימין), מקו הגבורה (שמאל) ומקו התפארת (אמצע). מי ששורש נשמתו מחסד נוטה להקל ומי שמגבורה מחמיר.
כך הדברים חלוקים בעניניים המתבטאים במוחו ולבו של כל אחד ואחד שמשיג לפי שיעורו, שלפי מה שמשער בלבו כך הוא משיג בשכלו.

אף על פי שבחצי הראשון של ההקדמה אמר אדמו"ר הזקן שקשה ללמוד עצות פרטיות דרך ספר. אך מכיוון שאת ספר התניא כתב לאלה המכירם, יש בכוחו לתת לכל אחד לפי דרגתו תשובות על שאלות רבות בעבודת ה׳.
האדמו"ר הזקן החליט לעלות את כל העצות בכתב באופן מבוקר, מפני שאין זמן להשיב לכל אחד באופן פרטי ומה גם שיכולים לשכוח את העצות נאמרות בע״פ. 
מי שקשה לו להבין את הכתוב יבקש מאלו שמבינים שיסבירו לו, ומהם מבקש האדמו"ר הזקן שלא להתנהג בענוה של שקר ולומר שאינם יודעים מכיוון שע"י כך הם מונעים עניניים של תורה מהזולת.

האדמור הזקן מביא סיבה נוספת להדפסה: עקב המעתיקים השונים של ספר התניא נפלו שגיעות בכתבים (ואף היו כאלה שבמכוון זייפו ענינים בתניא). ומזהיר את המדפיסים שלא ידפיסו את ספר התניא בלי רשות.

מובא במסכת נידה שלפני לידת היהודי משביעים אותו בשמים שיהיה צדיק ולא רשע ומאידך - בעיניו יהיה כרשע, ואילו במסכת אבות מובא, שאסור לאדם להחשיב את עצמו כרשע?
גם אינו מובן: אם האדם יחשיב את עצמו כרשע זה עלול להביא אותו לידי עצבות ויפגע בעבודת ה׳ שלו, שצריכה להיות מתוך שמחה.
ואפילו אם לא תפריע לו העובדה שהוא רשע (כדי שיוכל לעבוד את ה׳ בשמחה), הוא יכול לבוא למצב של זלזול בחומרת עבירה באמת.
כדי להבין זאת, יש להקדים ולהסביר מי הוא צדיק ומי הוא רשע.
ישנם 5 דרגות: צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, רשע ורע לו ובינוני.
- צדיק וטוב לו: יש בו רק טוב.
- צדיק ורע לו: יש בו קצת רע אך הוא בטל לטוב.
- בינוני: ברור שהוא אינו כמקובל לחשוב שיש לו חצי זכויות וחצי עונות, אחרת לא מובן איך רבה, שפיו לא פסק מללמוד תורה, העיד על עצמו שהוא ׳בינוני׳. והרי בשעה שעובר עבירה נקרא רשע גמור, אז מתי אדם נקרא בינוני?

מה שקוראים לאדם שיש לו מחצית מצוות ומחצית עוונות 'בינוני' ולמי שיש לו רוב מצוות  ׳צדיק׳ -  זה רק לענין שכר ועונש (שהאדם נדון ע״פ חשבון זה).
כדי להבין את המשמעות האמיתית של ׳צדיק׳ ו׳בינוני׳ מקדים לבאר שישנם ביהודי שתי נפשות: נפש אחת היא מצד הקליפה והצד הנגדי לקדושה והיא מתלבשת בדם האדם. נפש זו היא מקליפה הנקראת ׳קליפת נגה׳ שיש בה טוב ורע. המדות הרעות באות מהחלק הרע שבקליפת נגה, המורכב מ 4 יסודות, אש, רוח, מים ועפר. 
המידות:
 - כעס וגאווה מיסוד האש.
- התאוה לתענוגות מיסוד המים.
- הוללות וליצנות ודברים בטלים מיסוד הרוח.
- עצלות ועצבות מיסוד העפר.
ומהטוב שבנפש זו באות ביהודי המידות הטובות הטבעיות כמו הרחמנות וגמילות חסדים. בשונה מכך נפשות של אומות העולם הן מקליפה שאין בה טוב כלל, וכל הטוב שהם עושים הוא בעצם לטובת עצמם וכדי להגדיל את כבודם.

הנפש השנית הנמצאת בכל יהודי, היא ״חלק אלו-ה ממעל ממש״.
על נפש זו נאמר ״ויפח באפיו נשמת חיים״, שכמו שמי שנופח הוא משתמש בחיות הפנימית שבו כך הנשמה באה מהפנימיות שבאלוקות.
דבר נוסף שכמו שהבן נמשך ממוח האב כך כביכול נשמתו של היהודי נמשכה מחכמתו של הקב״ה, והרי חכמתו של הקב״ה היא עצם אחד עם הקב״ה, מכאן שהנשמה באה מהקב״ה עצמו.
למרות השוני בין הנשמות של היום לעומת הנשמות בדורות הקודמים  וגם השוני שבנשמות שבכל דור,  עדיין שורש כל הנשמות הוא בחכמה עליונה.
כדי להבין כיצד מתהווים ההבדלים בין הנשמות מביא האדמור הזקן משל- שכמו שכל גופו של התינוק נברא משורש אחד, מטיפה ממוח  האב וההבדלים בין האברים נוצרים בבטן האם, ומזה מובן שגם האיבר הנחות ביותר, הציפורניים קשור בשורשו הראשון שהוא מוח האב.
כך ביחס לנשמות שכולן באות משורש אחד, (חכמה עליונה) וההבדלים נוצרים בתהליך ההשתלשלות וירידת הנשמה עד להתלבשותה בגוף, אך בעצם כל הנשמות נשארות קשורות לשורשן.
הנשמות הנחותות של עמי הארץ קשורות לשורשן ומקבלות את חיותם מהצדיקים והחכמים שבדור שהם בבחינת ראש. ממשיך להסביר שהמשכת לבוש נעלה לנשמה, תלוי בכך שההורים יקדשו את עצמם.

הנפש האלוקית כלולה משלוש בחינות - נפש, רוח ונשמה. כל אחת מהבחינות הללו מורכבת מעשרה כוחות שונים, הנובעים ומקבילים לעשר הספירות שלמעלה.

עשרת הספירות נחלקות לשתי קבוצות:
1. שכל: חכמה, בינה ודעת (חב״ד) - שהן מקור למדות
2. מדות (רגשות): חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

התפתחות השכל מתחיל מחכמה - הרעיון הראשוני וממשיך לבינה - הכח להתבונן ולהבין את הרעיון על כל פרטיו.
ומהחכמה והבינה 'נולדות' אהבת ה׳ ויראת ה׳.

כאשר האדם מתבונן בשכלו בגדולת ה׳, איך הקב״ה ממלא את כל העולמות באור אלוקי ואיך שכל הנבראים בטלים לגביו, הוא מוליד את 2 המידות יראת ה׳ (גבורה) ואהבת ה׳ (חסד).

ההתלהבות של אהבת ה׳ באה לידי ביטוי בלב, שהוא מקום הרגשות, עד שיכולה להביא את האדם למצב של ׳כלות הנפש׳, אבל ע״י השכל, הקר והמחושב, ישנה ההבנה שרצון ה׳ הוא שהנשמה תהיה דווקא בגוף, ובכך מצטננת ההתלהבות שבלב והאדם אינו מגיע ל'כלות הנפש'.
שאר המדות (נצח, הוד, יסוד ומלכות) הן תולדות של היראה ואהבה.

כוח הדעת - הוא כוח ההתקשרות, כאשר האדם מתרכז באותו עניין ואינו מסיח דעתו ממנו. בלי כוח הדעת אין האדם יכול 'להוליד' בנפשו אהבה ויראה  אמיתית.

לנפש האלוקית יש שלושה לבושים: מחשבה, דיבור ומעשה המשמשים את האדם בלימוד התורה ובקיום המצוות.

למרות שהם נקראים ״לבושים״ המסמלים מדרגה נמוכה יותר מהאדם הלובש אותם, למעשה הם במדרגה גבוהה יותר מהנפש עצמה, זאת מאחר שהתורה והמצוות מאוחדים עם הקב״ה, על ידי שהקב״ה צמצם את רצונו וחכמתו והורידם בעניינים גשמיים של תורה ומצוות.

כדי שהשכל האנושי (לבוש המחשבה) יוכל להשיגם ובכך יתאחד עם הקב״ה, שלכן התורה נמשלה למים, שהמים עצמם יורדים ממקום גבוה למקום נמוך.

חכמה בינה ודעת שבנפש האלוקית, שהוא כוח השכל, מתלבש בלבוש המחשבה ומתבטא בכך שכל אחד משיג בתורה כפי שיכול, לפי שורש נפשו.

מדת אהבת ה׳ מתלבשת בקיום תורה ומצוות ע״י הלבושים דיבור ומעשה.

זאת מפני שמדת אהבת ה׳ היא פנימיות מצוות עשה ומהווה את הכוח הפנימי המניע את האדם לקיים מצוות עשה, שהרי אי אפשר לדבוק בקב״ה בלי מצוות, והקיום אמיתי של המצוות הוא עם אהבת השם. 

ומדת יראת ה׳ היא פנימיות מצוות לא תעשה, ומהווה את הכוח הפנימי שמונע מהיהודי מלעבור עבירה כדי לא לחזק את הקליפות.

עד כאן הסביר האדמור הזקן שלנפש האלוקית יש שלושה לבושים - מחשבה, דיבור ומעשה של תורה ומצוות.

ממשיך להסביר שלמרות שהם נקראים ״לבושים״ (והרי הלבוש הוא במדרגה נמוכה יותר מהאדם הלובש את הלבוש), הם במדרגה גבוהה יותר מהנפש עצמה, זאת מכיון שהתורה והמצוות מאוחדים עם הקב״ה.

ע״י שהקב״ה צמצם את רצונו וחכמתו והורידם בענינים גשמיים של תורה ומצוות, כדי שהשכל האנושי יוכל להשיגם ובכך יתאחד עם הקב״ה.

התורה נמשלה למים, כמו המים היורדים ממקום גבוה לנמוך ככה התורה שהיא וה׳ אחד, ירדה ממקומה העליון וירדה בצמצומים רבים עד שהתלבשה בדברים גשמיים.

שהם מצוות התורה ואותיות התנ״ך כדי שכל אחד יוכל להתקשר איתה במחשבה דיבור ומעשה וככה יהיה קשור עם הקב״ה ממש.

עד עכשיו הוסבר איך האדם מתאחד עם הקב״ה ע״י הלבושים - מחשבה, דיבור ומעשה, של תורה ומצוות.

מזה מובן מה שאמרו חז״ל- ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא״, שבעולם הבא הנשמות נהנות רק מהשגה והבנה מהארה מאור ה׳ (׳זיו השכינה׳) אך הן אינן יכולות להשיג את הקב״ה בעצמו. 
אבל בעולם הזה ע״י קיום תורה ומצוות במחשבה דיבור ומעשה, הנשמה ״תופסת״ ומתלבשת בקב״ה ממש וזאת למרות שהתורה התלבשה בדברים גשמיים, שע״י לימודה היהודי מקיף ומחבק את הקב״ה והקב״ה מקיף את היהודי. 
משל לדבר - כמו מלך בשר ודם המחבק אדם אחר, אין זה משנה לאדם אם המלך לבוש לבוש אחד או כמה לבושים.

בפרק זה מסביר אודות האיחוד הנפלא שנעשה בין האדם לקב"ה על ידי ידיעת התורה.
כאשר אדם לומד תורה שכלו ׳תופס׳ (מבין) ומקיף את שכל התורה ושכל התורה (הדבר שהוא לומד אותו) מקיף את שכלו.
כאשר אדם מתעמק להבין דבר תורה, עוד לפני שהוא מבינו על בוריו, הוא נמצא למעלה מהבנתו ומקיף את שכלו.
עצם ידיעת והבנת הלכה היא תכלית כשלעצמה (אפילו אם לא יצטרך להלכה זו לעולם) מפני שבהבנת ההלכה הוא מבין (״תופס״) את רצונו וחכמתו של הקב״ה ובכך מתאחד שכל האדם עם שכל התורה לכל צדדיו.
מעלה גדולה זו קיימת רק בהבנת התורה ולא בשום מצוה אחרת, גם לא במצות דיבור בתורה.
שהרי בקיום המצוות ישנו רק הענין שרצונו של הקב״ה מקיף את האדם המקיים את המצוה. ואילו בתורה ישנה בנוסף, המעלה ששכלו של האדם מקיף את רצונו של הקב״ה, תורה היא גם לבוש וגם מזון לנפש. 

בפרקים הקודמים למדנו על הנפש האלוקית המורכבת מעשרה כוחות ושלושה לבושים, בפרק שלפננו מסביר האדמור הזקן על הנפש הבהמית.

הנפש הבהמית באה מקליפת נגה והיא הצד המנוגד לנפש האלוקית.
גם היא כלולה מעשרה כוחות אך של טומאה, המתחלקים לשכל (חכמה בינה ודעת) ושבע מידות רעות . 

השכל מהווה מקור למדות, ראיה לכך ששכל קטן מוליד מדות (רגשות) לדברים פחותי ערך (כילד ששכלו קטן מתרגז מדברים קטנים).
גם הנפש הבהמית מתלבשת בשלושה לבושים, מחשבה, דיבור ומעשה של דברים שאינם של תורה או עבודת ה׳.

כל דבר שהוא לא בצד הקדושה נקרא ׳סיטרא אחרא׳ (הצד האחר).
הקב״ה שורה על דבר שבטל אליו וכל דבר שאינו בטל לקב״ה מקבל את חיותו מחיצוניות הקדושה (הנקראת ״בחינת אחוריים״). חיות זו יורדת לאחר צמצומים רבים עד שיכולה להתלבש בדבר שמרגיש את עצמו נפרד מהקב״ה.

לכן העולם הזה נקרא עולם של קליפות וסיטרא אחרא, מכיון שמרגיש את עצמו כמציאות נפרדת מהקב״ה. אמנם ישנם שני סוגי קליפות:
הסוג הראשון - שלושת הקליפות הטמאות, הן הקליפות שאין בהן טוב והן רעות לגמרי ומהן מקבלים חיות נפשות אומות העולם, כל הדברים הטמאים והאסורים וכל המעשה דיבור ומחשבה שהתורה אסרה לעשות (מצוות לא תעשה).
והסוג השני – יתבאר בשיעור הבא.

לעומת שלושת הקליפות הטמאות שהוסברו בפרק הקודם, מבאר רבינו הזקן
עתה את הסוג השני – 'קליפת נוגה':
קליפה זו ממוצעת בין שלושת הקליפות הטמאות לבין הקדושה, מאחר שיש בה טוב ורע, וממנה נמשכת הנפש הבהמית של היהודי, כל הדברים המותרים, המחשבות, הדיבורים והמעשים שלא אסורים אלא רק שאינם לשם שמים. מהטוב שבנפש הבהמית נובעות המדות הטובות שבטבע בני ישראל, כרחמנות וגמילות חסדים.

כאשר מנצלים את החיות מקליפת נוגה לטוב, למשל כאשר אוכלים אוכל כשר ובכוח האכילה הזו לומדים ומתפללים ומקיימים מצוות, מעלים את הטוב שבחיות האוכל לקדושה.

כאשר מנצלים את החיות שמ'קליפת נוגה' לרע, למשל כשאוכל אוכל כשר אך לשם תאווה - הוא מוריד את החיות שבאוכל לרע גמור, לשלושת הקליפות הטמאות, ואף גופו נעשה (בשעת המעשה) בטל לקליפה.
אמנם מאחר שהאוכל עצמו היה כשר, הנה ברגע שיעשה תשובה וינצל את הכוח שניתווסף לו מהאכילה זו ללימוד תורה ועבודת ה' - תעלה החיות לקדושה.
מה שאין כן בדברים אסורים (כמו מאכלים לא כשרים וכו') שגם אם אדם ילמד בכח אכילתם הם לא יעלו לקדושה, זאת מפני שהם אסורים (קשורים) בידי שלושת הקליפות הטמאות.
רק אם אותו אדם יעשה תשובה הבאה מאהבה רבה לקב״ה, חטאיו יהפכו לזכויות ובכך החיות שבדברים (הטמאים) תתנתק מהקליפות ותעלה לקדושה או בזמן שיבוא המשיח כשהקליפות תתבטלנה לגמרי.

להלן  יסביר האדמו״ר הזקן שהחיות שבאיסור זרע לבטלה יכולה לעלות לקדושה גם כשלא עושים תושבה מאהבה רבה.
כשעושים תשובה רגילה מתוך כוונה רבה בקריאת שמע שעל המיטה, יכולה החיות שבטיפות הזרע לבטלה  לעלות לקדושה.

זאת מפני שקריאת שמע על המיטה היא כחרב עם שתי פיות. פה אחד הורג את גוף הקליפות, והשני מעלה את החיות מהם לקדושה.

בשונה מזה באיסור ביאות אסורות האדם מוסיף כוח גדול בקליפה ולכן אי אפשר לעלות חיות זו רק ע״י קריאת שמע שעל המיטה בכוונה אלא נדרשת תשובה מאהבה רבה.

גם אם האדם אכל מאכל לא כשר מבלי לדעת, וכוונתו באכילה הייתה לשם שמיים - עדיין החיות אינה יכולה לעלות לקדושה מפני ששייכת לשלושת הקליפות הטמאות שלא ניתן לעלותן לקדושה. 
בשונה מכך כאשר האדם אכל מאכל כשר אבל מתוך תאווה ואחר כך עשה תשובה, שאז חיות המאכל עולה לקדושה, אך נשאר רושם בגוף מכך, מפני שהמאכל  תכף מתעכל ונעשה דם ובשר. 
כאשר אדם מדבר דיבורים בטלים שאין בהם  איסור ורוצה לנקות את נפשו יצטרך להתגלגל ב״כף הקלע״. וכשמדבר דיבורים אסורים כמו לשון הרע וליצנות יצטרך לרדת לגהנום שהוא עונש חמור יותר.
על עוון ביטול תורה, חוץ מהעונש הכללי שישנו על  ביטול מצות עשה, יצטרך לעונש מיוחד על ביטול תורה.
הטומאה בלימוד חוכמות אומות העולם גדולה יותר מהטומאה של דיבורים בטלים, זאת מפני שכאשר האדם מדבר דיבורים בטלים הוא מטמא את שבע המדות של נפשו האלוקית בטומאת קליפת נוגה, ואילו כשלומד חוכמות של אומות העולם הוא מטמא את השכל של הנפש האלוקית, אלא אם כן לומדם לצורך פרנסה או כדי להשתמש בהן לעבודת ה׳.