משל של בעל שם טוב וניגון
אי-שם בקצה הממלכה, נסעה לה שיירה מכובדת ובה המלך בכבודו ובעצמו. השיירה התקדמה עד שהגיעה אל גדר שהקיפה שדה רחבת ידיים. משרתי המלך, שידעו שזמנו יקר לו, קפצו מן המרכבה והחחלו לנתץ את הגדר.האיכר בעל השדה היה אדם פשוט ובור. הוא נולד בכפר הסמוך ושם גדל כל חייו; על המלך הוא לא שמע מעולם – עד כדי כך גדלה בורותו.
כשראה אנשים מנתצים את גדר שדהו, הוא החל לצעוק עליהם. הם התעלמו מדבריו, והוא בצעד נואש החל להשליך אבנים בזו אחר זו. אבן אחת פגעה בסוסים, השניה בעגלון, והשלישית במלך בכבודו ובעצמו.
פגיעה במלך! חטא לא יכופר! קראו המשרתים. הם רצו לעבר האיכר ואסרו את ידיו באזיקים. אחד מהם הוציא את חרבו כשהוא מוכן להוציא להורג את האיכר המסכן כאן ועכשיו, כיאה לדין מורד במלך.
אך המלך שצפה במתרחש ביקש מהם לעצור. "הוא בוודאי מעולם לא שמע עליי ואפילו לא יודע מלך מהו" הוא אמר לעצמו. במקום להוציא אותו להורג, הוא ביקש מן המשרתים להביא אותו עמם לעיר הבירה וללמד אותו מהו המלך. וכך אכן עשו המשרתים. לאחר שהם שבו אל הארמון, הם הטילו עליו משימות פשוטות. תחילה הוא הופקד על טיאטוא רחובות העיר. לאחר-מכן הוא קודם בדרגה והפך להיות מנקה החצר, וכך אט-אט הוא התקרב אל המלך. ככל שחלפו הימים, החל האיכר להבין ולהכיר בגדולתו של המלך. הוא ראה את הערצת האזרחים, את משמר הכבוד ואת אימת המשרתים.
עד שיום אחד גברו עליו רגשותיו. הוא ניגש לאחד מן השרים והחל לבכות ולהתחנן לפניו שיביא אותו לפני המלך, כי הוא רוצה לבקש ממנו סליחה ומחילה על כך שזרק עליו אבנים.
משל זה מיוחס לרבי ישראל הבעל שם טוב, שסיים ואמר:
כאשר אדם חוטא לפני בורא העולם, מקרב אותו האלוקים לפניו ונותן לו שכל שיבין את גודל החטא. וככל שהחוטא מתקרב יותר לאדון העולמים, כך יגברו בו רגשי החרטה והצער על כך שהוא עבר על רצונו. (מתוך he.chabad.org)סיפורי לוי יצחק מברדיטשוב
רבי לוי יצחק היה מרבה לסנגר על ישראל בכל אימת שנקרה לדרכו, בכך שהתבונן בכל דבר שנעשה באמצעותו יתברך. ידוע המעשה שפעם אחת עברו רבי לוי יצחק מברדיצ'ב וחסידיו ליד בית כנסת, ובחוץ עמד עגלון עטור בטלית ותפילין שתיקן תוך כדי התפילה את עגלתו. אמרו החסידים : "הסתכלו על העגלון הזה, עטור טלית ותפילין, ומתעסק בתיקון עגלתו...". כשהביט רבי לוי יצחק בכך מיד פנה ואמר: "הסתכלו על עגלון זה, אפילו בשעה שהוא מתקן את עגלתו הוא מתפלל"...
היה מארח בסוכתו כל ארחי פרחי שעברו בעירו, לצד שאר נזקקים ועלובי נפש. באחת השנים פנו אליו חסידיו וניסו להניאו מכך 'שמא יואיל רבינו להזמין לסוכתו "אושפיזין" אורחים מכובדים יותר". השיב להם רבי לוי יצחק באהבת ישראל צרופה: ''כאשר אבוא לבית דין של מעלה, אבקש גם אני להיכנס ולישב בסוכת עורו של לוויתן עם כל הצדיקים, יעצרו אותי בפתח ויגידו לי: 'לוי יצחק מה לך כאן, וכי אינך יודע שבמקום זה רק צדיקים יבואו בו', אומר להם: 'נכון, אינני ראוי להיכנס למקום זה שיאה רק לצדיקים ולא לאנשים כמוני, אך גם אני בסוכתי שלי לא בררתי בין אורחי ולא שילחתי יהודי אחד מסוכתי, את כולם קבלתי בשמחה, ולכל הבאים פתחתי את דלתי כל יהודי באשר הוא'.
(מתוך hidabroot.org)