מצוות חג הפסח:

בחג הפסח מצוות עיקריות שלהמהן מסתעפות מצוות עשה ולא-תעשה רבות. המצוות העיקריות של חג הפסח הינן: 
קרבן פסח - בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מקריבים בו את קרבן הפסח  (בנוסף לשאר קרבנות ה'רגל'). כיום אומרים את "סדר קרבן פסח", אחרי תפילת מנחה, לפני השקיעה, ביום י"ד בניסן.

• ביעור חמץ - חמץ הינו אחד מ-5 מיני דגן או תוצרתם שבא במגע עם מים והחל בו תהליך תפיחה. כל דבר הראוי לאכילה ויש בו תערובת חמץ - אסור באכילה ובהנאה בפסח. איסור החמץ מתחיל לפני הצהרים בערב-פסח והוא נמשך עד צאת החג האחרון של פסח - 'שביעי של פסח'. 
  כדי לקיים את מצוות ביעור חמץ, מתחילים בניקיון הבית לפסח כמה וכמה ימים לפני החג, כדי שבבוא הזמן יהיה הבית נקי מכל חמץ. מצוות ביעור חמץ נעשית על-ידי בדיקת החמץ ולאחר מכן ע"י שריפת החמץ.
• בל יראה ובל ימצא - בחג הפסח אסור שייראה ויימצא בבית חמץ.
• איסור אכילת חמץ מערב פסח ועד תום חג  'שביעי של פסח'. 
• קידוש החג ועריכת ה'סדר' - בלילה הראשון (ובחו"ל גם בלילה השני) של חג הפסח, אחר צאת הכוכבים ותפילת ערבית עורכים סעודת חג חגיגית במיוחד שבה שותים ארבע כוסות. על הכוס הראשונה מקדשים את החג; אוכלים מצה ומקיימים את יתר דיני ומנהגי ה'סדר'.
• אכילת מצה בליל החג (הראשון) ובשבעת ימי הפסח.
• אכילת מרור 
• שתיית ארבע כוסות - במהלך ה'סדר'. 
• הגדה של פסח - בליל חג הפסח מצווה לספר את סיפור יציאת מצרים. חז"ל תיקנו נוסח קבוע שנקרא "הגדה" מלשון "והגדת" (להבדיל מ"אגדה").
• אפיקומן - פירוש המילה "ליפתן", כלומר האכילה האחרונה שבסעודה. האפיקומן הינו 'כזית' מצה שאוכלים בסוף הסעודה, לפני ברכת המזון, זכר לקרבן הפסח שהיה נאכל על השובע.
• שמירת קדושת החג וקדושת ימי חול-המועד
• שמחת החג  - כבכל מועדי ישראל. 
• ספירת העומר - החל ממוצאי יום א' של חג הפסח ועד ערב חג השבועות, סופרים בכל ערב, לאחת תפילת ערבית, את הימים והשבועות שחולפים לקראת חג מתן תורה - שבועות. (מתוך chabad.org.il)

נושאי הפרשה

פרשת תזריע

דיני יולדת (יב, א-ח)

היולדת בן זכר, בזמן שהמקדש קיים ונוהגים דיני טהרת-קדושה והקרבת קורבנות, טמאה שבעה ימים. בסוף היום השביעי תטבול, אך טהורה תהיה רק בתום ארבעים יום כאשר תביא את קורבן היולדת. יולדת נקבה תטבול מקץ שבועיים ללידתה ואת קורבנה תביא לאחר שישים וששה ימים נוספים, סך הכול שמונים יום מהלידה.

ביום השמיני יש למול את הבנים.

נגעי צרעת באדם (יג, א-מז)

התורה מבארת את דיני האדם שנגע בצרעת, תופעה שאינה מצויה בימינו. הצרעת על סוגיה השונים מופיעה כחברבורות או שינוי בצבע העור או השער. החשוד בנגע הצרעת צריך להגיע אל הכהן, שרק הוא מוסמך לדון בעניין. במקרים מסוימים, כאשר עדיין לא ניתן לאבחן אם מדובר בצרעת או בתופעה אחרת חולפת, הכהן יסגיר את הנגוע לשבוע, ורק אחרי כן, ולעיתים לאחר שבוע נוסף, יקבע לפי התפתחות והתפשטות התופעה אם אכן מדובר בטומאת מצורע.

בכל מקרה, כאשר יש חשד לצרעת, גם אם הכהן פוסק שאין מדובר במצורע, על האדם לטבול לטהרה. אם הנגוע נקבע כמצורע, הוא יורחק מן המחנה וינהגו בו כל הדינים המפורטים בהמשך, בפרשת מצורע.

נגעי הבגד (יג, מח-נט)

נגע הצרעת עלול להגלות גם בבגדים. כאשר מופיעים כתמים ירוקים או אדומים בבגד יש להביאו אל הכהן. אם הכהן רואה כי יש חשד לצרעת, הוא יסגיר את הבגד לשבעה ימים ואז יראה אם יש התפשטות של הנגע. כאשר מתברר כי אכן הבגד נגוע בצרעת יש לשרוף אותו. לעיתים יצווה הכהן לכבס את הבגד ואז יפסוק שוב לפי התוצאות. במקרים אחרים יסתפק הכוהן בחיתוך מקום הצרעת ויאפשר לעשות שימוש בחלק הנקי.

כאשר לאחר הכיבוס סר הנגע והכוהן מטהר את הבגד, יש לטובלו בכל מקרה לצורך טהרתו המוחלטת.

(בפרשה 67 פסוקים)

​​​​​​​פרשת מצורע

דיני המצורע (יד, א-לב)

כאשר נקבע אדם כמצורע, עליו לצאת אל 'מחוץ למחנה', כלומר אסור לו להיכנס לעזרת המקדש, למחנה מגורי הלווים ואף ליישוב כל ישראל אסור לו להיכנס.

כאשר סר ממנו הנגע יצא אליו הכהן. רק כשיפסוק הכוהן כי אכן חלף נגע הצרעת, יתחיל תהליך טהרתו: לוקחים שתי ציפורים טהורות, מקל עץ ארז, פיסת צמר צבועה ואגודת צמח האזוב.

שוחטים את אחת הציפורים ואת דמה נותנים לכלי חרס ובו מי-מעיין. לאחר שאוגדים את מקל הארז והאזוב בפיסת הצמר, טובלים אותם בכלי החרס שבו דם הציפור השחוטה וכך טובלים גם את הציפור החיה. מתיזים באצבע על המצורע שבע פעמים מתערובת הדם והמים ואת הציפור החיה משלחים לחופשי.

לאחר טקס זה, טובל המצורע וממתין עוד שבעה ימים. בתום ימי ההמתנה, עליו לגלח את כל שער ראשו וגופו. למחרת, ביום השמיני לטבילתו, מביא המצורע את קורבנו - שני כבשים זכרים, כבשה אחת, מנחת סולת בלולה בשמן ולוג שמן נוסף. לאחר הקרבת הקורבנות השונים, כל קורבן על-פי מתכונתו, נותנים מדם אחד הכבשים על תנוך אוזנו הימנית של המצורע וכן על בהוני ידו ורגלו הימניים, ועליהם נותנים גם מן השמן לאחר שמזים ממנו לכיוון המקדש. את יתרת השמן שופכים על ראשו של המצורע.

מצורע שאין ידו משגת לכל אלו, יכול להביא במקום אחד הכבשים והכבשה, שני יונים.

צרעת הבתים (יד, לג-נז)

כאשר תופעת הצרעת נראית בבית מגורים, היא תופיע במין מראה ירוק או אדום. יש לקרוא לכהן ועל-פי החלטתו יוסגר הבית לשבעה ימים. אם התופעה מתפשטת לאחר ימי ההסגר, הכהן יצווה להוציא את האבנים הנגועות ולהרחיקן מחוץ לעיר. במקומן יניחו אבנים חדשות ויטויחו כראוי. אם תשוב התופעה, תוגדר התופעה כצרעת ממארת, ויאלצו להרוס את הבית עד ליסוד ולהרחיק את ההריסות אל מחוץ לעיר.

כל הנמצא בבית, אדם וכלים, בימי ההסגר טמא וזקוק לטהרה בטבילה.

אם לאחר ההסגר מתברר כי הבית נרפא מהצרעת, יטהר אותו הכהן בדומה לדרך טהרת המצורע: לוקחים שתי ציפורים טהורות, מקל עץ ארז, פיסת צמר צבועה ואגודת צמח האזוב. שוחטים את אחת הציפורים ואת דמה נותנים לכלי חרס ובו מי-מעיין. לאחר שאוגדים את מקל הארד והאזוב בפיסת הצמר, טובלים אותם בכלי החרס שבו דם הציפור השחוטה וכך טובלים גם את הציפור החיה. מתיזים באצבע על הבית המצורע שבע פעמים מתערובת הדם והמים ואת הציפור החיה משלחים לחופשי.

הזב, הזבה והנידה (טו, א-לג)

איש או אישה זבים, או שפלטו זרע, נטמאים. במקרים מסוימים יטהרו מייד בטבילתם, במקרים אחרים יספרו שבעה ימים נקיים ורק אז יטבלו ולעיתים יחויבו בהבאת שני יונים לקורבן ורק אחר-כך יטהרו מטומאתם. מגעם של הזב והזבה אף הוא מטמא, ולכן כל הנוגע בהם ולעיתים אף הנוגע במושבם ובמיטתם, חייב להיטהר בטבילה.

(בפרשה 90 פסוקים. סך הכול בפרשות תזריע-מצורע 157 פסוקים)
(מתוך chabad.org.il)

שלשה שמות מקראיים ניתנו לחג, שם אחד שנתנו לו חז"ל ושם נוסף הוא שם התואר בלבד: חג הקציר, חג השבועות, יום הבכורים, עצרת וחג מתן תורה.
חג הקציר
כי בימים אלה מתחיל קציר החיטה, ככתוב: "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה" (ספר שמות, כג, טז)

חג-השבועות
כי היהודים ספרו ארבעים ותשעה ימים, שהם שבעה שבועות, משעת יציאת מצרים עד שניתנה התורה, ככתוב: "וְחַג שָׁבֻעת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה" (ספר שמות פרק לד,כב)

יום הבכורים
כי בחג-השבועות החלו להביא לבית-המקדש את היבול הראשון של האילנות, שנקרא "בכורים", ככתוב: "וּבְיום הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעתֵיכֶם מִקְרָא קדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׂוּ" (ספר במדבר פרק כח, כו).
את הבכורים היו מביאים רק משבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ-ישראל: חטה, שעורה, גפן, תאנה, רמון, זית, דבש-תמרים.

עצרת
בשם זה קראו חז"ל לחג, כי הוא מהווה סיום וחותם לחג הפסח, 'שמיני' שבא לאחר שבעת ימי חג הפסח וקשור עמם. ימי ספירת העומר שביניהם מהווים כחול המועד שאינו מפסיק בין חג ראשון לאחרון. נמצא שהוא "שמיני עצרת" לחג הפסח.

חג מתן-תורה
כי בו ניתנה התורה לעם-ישראל. שם זה אינו מופיע במקרא והוא אינו נמנה על שמותיו, אלא כינוי בלבד, שכן לא נצטווינו לייחד חג לרגל מתן תורה, מאחר והתורה צריכה להיות בעינינו כחדשה בכל יום ויום, ולא כמאורע היסטורי. (מתוך chabad.org.il)

התורה שמרה עלינו שלא נאבד בין העמים; היא איחדה אותנו לאורך הגלות הארוכה; בזכותה זכרנו את ארצנו ושבנו אליה בניסים גלויים. בזכותה נזכה בקרוב לגאולתנו השלמה על-ידי משיח צדקנו.

בזכות הספר היקר
העולם של ימינו שונה מאוד מכפי שהיה לפני מאה שנה. בתוך מאה השנים הללו קמו מדינות חדשות ונעלמו מדינות ישנות. מאות מיליוני בני-אדם נדדו מארץ אחת לשנייה, החליפו שפה, תרבות, אורחות-חיים וסגנונות לבוש. אם היינו מביאים לכאן אדם שחי לפני מאה שנים - הוא לא היה מכיר בכלל את דמות העולם של ימינו.
כל זה קרה במשך מאה שנה בלבד. תארו לעצמכם אלו שינויים כבירים קרו בעולם במשך חמש- מאות, אלף, אלפיים ושלושת אלפים שנים. מדינות כבשו זו את זו עשרות פעמים. ממלכות אדירות קמו ונעלמו. העמים התערבבו אלה באלה, עד שאין היום שום עם שהצליח לשמור על ייחודו ועל זהותו במשך ההסטוריה.
חוץ מהעם היהודי. העם הקטן הזה סבל יותר מכל עם אחר על-פני האדמה. הוא נדד בכל קצווי תבל ועבר רדיפות ועינויים. הוא התפזר בכל חמש היבשות של כדור- הארץ. אבל הוא לא התבולל בין העמים והצליח לשמור על ייחודו. גם אחרי אלפי שנים נשארנו כולנו יהודים, בני אברהם, יצחק ויעקב.

כל זה קרה בזכות ספר יקר שקיבלנו בשעה שנעשינו לעם, ספר שעליו שמרנו במסירות-נפש במשך כל הדורות. זהו ספר-התורה.

התורה שמרה עלינו שלא נאבד בין העמים האחרים. היא איחדה אותנו לאורך שנות הגלות. יהודים ברוסיה ובתימן, בצרפת ובאמריקה, באוסטרליה ובתוניס למדו אותה תורה, קיימו אותן מצוות, שמרו אותם חגים והתפללו באותה שפה.

בזכות התורה זכרנו את ארצנו. מהתורה למדנו שארץ-ישראל ניתנה לנו לנחלה מאת בורא העולם. בתורה מצאנו את ההבטחה, שגם אחרי שנים רבות של גלות אנו עתידים לחזור לארץ- ישראל ולבנותה מחדש. זכרנו, האמנו, ציפינו - והנה אנחנו פה.

כל זה קרה בזכות התורה, שניתנה לנו במעמד הר-סיני בחג-השבועות. לכן אנחנו חוגגים את החג הזה ושמחים בו, ובכל שנה אנו מקבלים עלינו מחדש את התורה, שהיא המתנה היקרה ביותר שנתן לנו הקדוש-ברוך-הוא.

ואנחנו גם מחכים שתתגשם ההבטחה הגדולה של התורה - שיבוא משיח-צדקנו ויביא לנו ולעולם כולו את הגאולה האמיתית והשלמה. (מתוך chabad.org.il)